מצד אחד עמד אח שהציג צוואה שנחתמה ב-2009 על ידי אמו, בה ציוותה לו את כל רכושה למעט 10 שקלים לכל אחת מבנותיה.
מצד שני ניצבו שלוש הבנות, שהציגו צוואה הדדית שערכו הוריהן 12 שנה קודם לכן, ובה חילקו את רכושם בין ארבעת ילדיהם, כך שבנם יקבל את בית העסק, אחת מהבנות תקבל את דירתם ולשתי הבנות הנותרות ציוו הוריש 150 אלף שקל כל אחת.
הליכים משפטיים שהתנהלו בין האחים בהקשר לרכוש הוריהם הסתיימו ב-2013 בהסכם פשרה, שקבע בין היתר כי הצוואה המשותפת היא הצוואה היחידה התקפה. אלא שכשנה לאחר מכן, חשף האח את הצוואה מ-2009 וביקש לקיימה.
כך שוב הגיעו האחים אל ביהמ"ש למשפחה באשדוד, כשהאחיות מתנגדות לצוואה זו ומבקשות לקיים את הצוואה ההדדית המוקדמת יותר.
הבנות טענו בין היתר כי הצוואה מ-2009 אינה תקפה מאחר שהיא נוגדת את הצוואה הדדית שלא ניתן היה לשנות ללא הסכמת שני המצווים, ואביהם – שכבר היה חסוי באותה תקופה – לא הסכים לשינוי.
אחיהן טען מנגד כי הצוואה האחרונה של אמו היא זו שמשקפת את רצונה האמיתי. הוא טען כי אמו ביקשה להעביר לו את רוב הרכוש משום שהיה במצב כלכלי קשה וגם כהוקרת תודה על כך שסעד אותה.
מכל מקום, לשיטתו, הצוואה של שני הוריו אינה נחשבת ל"צוואה הדדית" לפי חוק הירושה, כיוון שנערכה לפני תיקון 12 לחוק, שהגביל את האפשרות לשנות צוואות הדדיות.
הוסיפו סעיף מיוחד
השופטת ענת אלפסי קבעה כי אף שתיקון 12 לחוק הירושה (שפורסם בקיץ 2005) לא חל כאן, ניתן להתרשם שמדובר בצוואה הדדית שההורים המנוחים סמכו על כך שתקוים.
השופטת הפנתה לכך שהצוואה נוסחה על גבי טופס מובנה ולמרות זאת הוכנס לתוכה סעיף נוסף וייחודי שהודגש בקו תחתון ולצדו חתימותיהם המלאות של המורישים. בסעיף זה מנוסחת הוראה שלפיה "כל שינוי ייעשה בהסכמת שני המורישים בלבד".
לטעמה, הכנסת סעיף זה "מאפשרת שמיעת קולם הרם והצלול של שני המנוחים האומר: איש מאיתנו אינו רשאי לשנות את הצוואה, אלא בהסכמת רעהו...".
לפיכך, השופטת קבעה כי את הצוואה המשותפת הזו לא ניתן היה לשנות אלא בהסכמת שני הצדדים. מאחר שהמנוח לא נתן הסכמתו לשינוי – אין לצוואה תוקף.
מעבר לדרוש, השופטת הוסיפה כי ממילא אין תוקף לצוואה מ-2009 לנוכח הסכם הפשרה עליו חתום האח ובו הסכים שצוואת 1997 היא הצוואה התקפה היחידה של הוריו.
השופטת הזכירה כי בשלב זה כבר הייתה מצויה בכיסו הצוואה החדשה, אך למרות זאת הוא הסכים לפשרה ולא עדכן את אחיותיו בדבר הצוואה השנייה (ככל הנראה חשש שאחיותיו לא ירצו לטפל באמן אם ידעו כי נושלו מהירושה).
בהקשר זה השופטת הבהירה כי העמדה שהביע הבן בהסכם הפשרה נחשבת ל"הודאת בעל דין" בכך שאין תוקף לצוואה האחרת שהחזיק בכיסו, וכעת הוא מושתק ומנוע מלטעון אחרת.
מלבד זאת, השופטת קבעה כי הוכח שהאח אף היה מעורב בעריכת הצוואה והשפיע על אמו החולה השפעה בלתי הוגנת.
משכך, נפסק כי הצוואה התקפה היא הצוואה ההדדית ואילו הצוואה המאוחרת מבוטלת. האח חויב בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד של 30 אלף שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עורכי דין ירושות • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד שירן כהן דניאל עוסקת ב- דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.