התובע החל לעבוד ב-1995 במפעל לייצור תרופות. העבודה הייתה כרוכה בין השאר בהרמת שקים כבדים.
בשנת 2011 אירעה לו תאונת עבודה, כאשר חפץ מתכתי כבד נפל על ראשו. מאז, במשך רוב הזמן הוא עבד לסירוגין ובאופן חלקי, בהתאם לאישורים של רופא תעסוקתי. ב-2014 הוא הציג לחברה בעלת המפעל אישור שלפיו יוכל לחזור לעבודה בחצי משרה ועם הגבלה של נשיאת משאות עד 10 ק"ג.
לאחר התכתבויות מסוימות, החברה הודיעה שאינה יכולה לספק לו עבודה שתתאים למגבלת המשקל, והציאה אותו לחופשה ללא תשלום עד להסדרת מצבו הרפואי באופן מלא.
שנה לאחר מכן נקבעה לו נכות כוללת של 68% ואי כושר עבודה בשיעור של 50%. אלא שזה לא עזר לו, והחברה לא החזירה אותו לעבודה, למעט תקופה זמנית שבה שימש כממלא מקום אחראי משמרת.
בעקבות זאת הוגשה התביעה בביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע. התובע טען בין היתר כי הנתבעת מפרה את חובתה לספק לו עבודה, והתנהלות עומדת בניגוד מוחלט לאישור הרופא התעסוקתי.
לטענתו, לאור חובות ההגינות, תום הלב וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, יש להורות לנתבעת להשיב אותו לעבודה המתאימה למצבו הרפואי, תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות.
הנתבעת טענה מנגד כי למרות מאמצים רבים, היא לא הצליחה לאתר תפקיד מתאים לתובע. בהקשר זה נטען בין היתר כי אופי העבודה מחייב מצב רפואי תקין לגמרי, והנתבעת מחוייבת לעמוד בתקנים ולעבוד על פי נהלים ברורים, כאשר סטייה מכך עלולה להביא לפגיעה בחיי אדם.
הנתבעת הוסיפה וטענה שאין לכפות יחסי עבודה במקרה זה, שכן המקרה הנוכחי אינו קיצוני דיו על מנת להתערב בהחלטותיה הניהוליות.
"אפליה גסה"
השופט יוחנן כהן פתח את הכרעתו בדברי הסבר על חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שנחקק על מנת למנוע אפליה וכן לאור העיקרון שלפיו "יחסה של החברה לאנשים עם מוגבלויות משקף במידה רבה את פניה של החברה כולה".
השופט הבהיר כי החידוש המרכזי בחוק הוא הטלת חובה אקטיבית ליצור במקום העבודה תנאים שיאפשרו העסקת אנשים עם מוגבלות. בהקשר זה השופט העיר כי עבודתו של אדם אינה רק מקור פרנסה, אלא אמצעי להגשמה עצמית ולכבוד.
לגופו של עניין, השופט קבע כי החלטת הנתבעת היא בלתי סבירה. לעמדתו, הנתבעת הייתה צריכה לבחון גם אפשרות של התאמה לעובד, למשל על ידי סיוע של נוסף לצורך ביצוע התפקיד, או התאמה מיוחדת של יצירת תפקיד אחר לתובע. "אין לחסוך מאמצים בעניין זה", ציין השופט
בהמשך פסק הדין השופט ציין כי "גישת הנתבעת להשאיר את התובע 'תלוי באוויר' במצב של 'ספק מפוטר', רק משום היותו מוגבל מבחינה רפואית, מהווה אפלייה גסה של התובע מחמת מוגבלותו הרפואית ופוגעת בכבודו ובזכותו לשוויון".
לפיכך, השופט הורה על החזרתו המיידית של התובע לעבודה. בנוסף, השופט חייב את הנתבע בפיצויים בסך 40,000 שקל בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני, ובתוספת הוצאות משפט בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד ליאורה קמינצקי-פורת, עו"ד ד"ר אמיר קמיצקי
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אפרת דויטש
עורכי דין דיני עבודה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד אירה זילבר עוסק/ת ב- דיני עבודה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.