בריכה פעלה ללא מציל – בעליה יפצו משפחת צעיר שטבע

מספר ימים קודם לכן, בשעות הצהריים, הוא הגיע עם אמו ושתי אחייניותיו בנות ה-12 לבריכת השחייה. הצעיר והילדות שחו בבריכה ואמו נשארה לשבת ליד החפצים. כשלוש שעות לאחר מכן נמשה הצעיר מהמים כשהוא מחוסר הכרה. הוא פונה לבית חולים אך למרבה הצער, כעבור ארבעה ימים, נפטר.

ב-2009 הגישו אמו וקרוביו תביעה נגד בעלי הבריכה בבית משפט השלום בחיפה. לטענתם, הנתבעים אחראים למותו של הצעיר שכן הם לא דאגו שבבריכה יהיה מציל מיומן ומוסמך. לדבריהם, מי שנכח במקום היה "עוזר מציל" ללא כל הכשרה פורמאלית ששם לב למקרה הטביעה רק כעבור עשר דקות שבהן שהה הצעיר מתחת למים.

כמו כן, לא היו במקום אמצעים למתן עזרה ראשונה לאנשים לאחר טביעה, בניגוד מוחלט לתקנות הסדרת מקומות רחצה.

הנתבעים טענו מנגד שהתובעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין הטביעה לבין מותו של הצעיר שכן הם סירבו לניתוח שלאחר המוות. הנתבעים הדגישו שתיק המשטרה שנפתח לאחר האירוע נסגר לאחר שלא נמצאו אשמים.

הנתבעים הוסיפו שבזמן האירוע נכחו בבריכה גם מציל וגם עוזר מציל והעובדה שהצעיר נמשה מהמים על ידי עוזר המציל לא מלמדת על כך שאם המציל בעצמו היה מוציא אותו הוא היה ניצל. לדבריהם, הצעיר סבל ממחלות שונות וייתכן שהן היו הגורם לטביעה ולמוות.

ללא קשר עין

השופט הבכיר יעקב וגנר הבהיר שמאחר שבאותו יום היו בבריכה בין 100 ל-150 מתרחצים, על פי התקנות היו צריכים להיות בבריכה מציל מוסמך ומגיש עזרה ראשונה.

לדבריו, לא ברור מדוע בבריכה הועסקו "עוזרי מצילים" חסרי הסמכה מסודרת. השופט הוסיף שהנתבעים לא טרחו להביא לעדות את אותו "מציל מורשה" שלטענתם היה נוכח בבריכה בזמן האירוע והימנעות זו מטילה "ספקות כבדים" בגרסתם.

לקביעת השופט, מעבר להפרת החובה שבתקנות הנתבעים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי המנוח כמפעילי בריכה. לדבריו, לנוכח מספר המתרחצים הגבוה היה על הנתבעים להציב מצילים מיומנים ומקצועיים במידה מספקת. השופט ציין שקרוב לוודאי שאם היה במקום מציל באותו יום, המקרה המצער יכול היה להימנע.

עוד קבע השופט שלמרות שלא בוצעה נתיחה למנוח, כל הממצאים מעידים על כך שהוא נפטר לאחר שטבע בבריכה של הנתבעים ולא מסיבה אחרת.

עם זאת קבע השופט שלאמו של המנוח אשם תורם. לדבריו, על אף נכותו הקשה של הצעיר, שסבל מסכיזופרניה כרונית ולא היה עצמאי, היא השאירה אותו בבריכה ללא השגחה צמודה וספק אם ממקום ישיבתה היה לה קשר עין עמו.

באשר לנזק השופט פסק סכום גלובלי של 75,000 שקל על אובדן שכר. הוא הסביר שאף שהמנוח לא עבד, הוא הסתגל היטב להוסטל בו שהה ויכול היה להיות שיפור במצבו שהיה מאפשר לו להשתכר סכום מסוים.

עוד פסק השופט לתובעים 125,000 שקל על כאב וסבל וקיצור תוחלת חייו של המנוח ו-5,000 שקל נוספים על הוצאות קבורה.

בסך הכל ובניכוי אשם תורם של 25% חויבו הנתבעים לפצות את התובעים ב-153,750 שקל בתוספת אגרה ושכ"ט עו"ד של 20%.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

עורכי דין נזקי גוף • לפסק הדין לחץ כאן

הכותב: עו"ד ידידיה בלויגרונד עוסק/ת ב- דיני נזיקין

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.