התביעה הוגשה בבימ"ש השלום בחיפה על סך כ-67,000 שקל. שני הסכמי פשרה נחתמו בין הצדדים והסדירו את "שטח המריבה" שביניהם – חלק משטח רחב ידיים שבמשך שנים היה במחלוקת עד שלבסוף "הגבול" הועבר אל שטחו של השכן.
בהסכם השני, שנכרת בחודש נובמבר 2012, הם סיכמו בין היתר כי התובעת "תגזום את העצים הנטועים על הגבול בין הצדדים", וזאת בתיאום מראש.
את הגן התובעת טיפחה במשך עשרים שנה. מלבד עצי נוי היו בו פרחים, סלעים, וכן מערכות השקיה ותאורה. כחצי שנה לאחר חתימת ההסכם השני נפל דבר. לתדהמתה, התובעת מצאה את הגן מושחת והרוס. מערכות ההשקיה והתאורה נהרסו וכשלושים עצים נכרתו.
בתביעתה היא טענה כי את מלאכת ההרס ביצעו הנתבע ובנו (הנתבע 2) שנכנסו לחצר ביתה עם מסורים והחריבו את כל הנקרה בדרכם.
התובעת טענה כי עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכמים, ומעת לעת ביצעה גיזום של העצים.
היא אף טענה כי הרס הגן לאחר כעשר שנים שבהן הנתבע לא דרש ממנה לקור את העצים שבשטחו מהווה הפרה של ההסכם והסגת גבול.
הנתבע לא הכחישו שהרס את הגן. הוא טען כי התובעת נטעה עצים בשטח שבבעלות הנתבע, ולמרות זאת לא מסרה לידיו שטח זה, כך שהיא למעשה פלשה אליו והפרה את ההסכמים שבין הצדדים. משכך, לשיטתו, הפעולה הייתה עשיית שימוש בזכות לסילוק פלישה לקרקע שלו.
בנוסף נטען כי לאורך שנים הנתבע דרש מהתובעת לסלק את הגן והסלעיה שבשטח המריבה אולם היא התעלמה מפניותיו.
יצע המרצע מהשק
השופט אורי גולדקורן סקר את ההסכמים שעליהם חתמו הצדדים, ותיאר כיצד בשנים 2012-2013 המשיכה התובעת לטפל בגן הנוי שבשטח המריבה, לטפחו ולעשות בו שימוש.
בהקשר זה השופט הפנה לדברי הנתבע עצמו – "חתמתי שאני משאיר לה את העצים" – כך שהוא למעשה הסכים שהתובעת תמשיך לטפל בגן הנוי שבשטח המריבה, ולא עמד על דרישתו לסלקה מהשטח.
"עולה מכך כי נוכחותה של התובעת בשטח המריבה לא הייתה בבחינת הסגת גבול או שלילת שליטתו של הנתבע בשטח זה שלא כדין, ולפיכך לא עומדת לו הזכות להשתמש בכוח סביר להוצאת מסיג גבול משטחו", קבע השופט.
כמו כן, השופט ציין כי הנתבע אמנם טען כי "כל הזמן שלח לה שליחים", אולם לא הביא אף מכתב או עד שיעיד על כך שהוא דרש מהתובעת לפנות את השטח.
יתרה מכך, במהלך המשפט "יצע המרצע מהשק". הנתבע העיד שכרת את העצים מתוך פרץ של כעס על התובעת בקשר לעניין אחר לגמרי – כשסיפר כי לאחר שבנו היה מעורב בתאונת דרכים התובעת סיפרה שלא היה לו ביטוח.
בסיכומו של דבר, השופט קבע כי הנתבע הפר את ההסכם שבין הצדדים וחִייב אותו בפיצויים בסך כ-40,000 שקל ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 שקל. הפיצוי ניתן עבור הנזק לגן וכן בגין עוגמת הנפש שהתובעת חוותה כשהתגלה לעיניה "מחזה ההרס" שנגרם לגן שהיא טיפחה באהבה במשך שנים רבות.
בתוך כך השופט דחה את התביעה נגד הנתבע 2 (בנו של הנתבע) וחייב את התובעת ב-2,500 שקל שכ"ט עו"ד, מאחר שהשתכנע כי הצעיר הגיע לשטח רק לאחר המקרה.
- ב"כ התובע: עו"ד חנא סמעאן
- ב"כ הנתבע: עו"ד סאמר עלי
עורכי דין חוזים • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד רויטל ליטבק עוסק/ת ב- חוזים ומסחר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.