בשנת 2004 צעיר בן 23 טבע למוות בבריכת המשושים, הממומקת בשמורת יהודיה. אביו סיפר שהוא שחה לעבר מעין "קיר", אך גילה שאין בו נקודות אחיזה.
לאחרונה בימ"ש השלום ברמלה דן בשאלת חלוקת האחריות בין רשות הטבע והגנים הלאומיים לבין מדינת ישראל, בהמשך להסכם פשרה לפיצוי עזבונו של הצעיר.
המחלוקת הוגבלה לעניין שיעור השתתפותה של המדינה בסכום הפשרה, ששולם כמימון ביניים על ידי רשות הטבע.
רשות הטבע סברה שהמדינה נושאת באחריות מלאה לתאונה. הרשות הדגישה כי נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה – שילוט והדרכה – על מנת ליידע את המטיילים בדבר הסיכונים הפוטנציאליים.
בעיקרו של דבר, הרשות טענה כי המדינה, באמצעות משרד הפנים, היא הגורם הבלעדי לו הקנה המחוקק סמכות להסדיר מקומות רחצה, וזאת בחוק הסדרת מקומות רחצה.
טענת הרשות הייתה כי "מקום בו לא פעלה המדינה לאורך השנים להסדרת הרחצה בבריכת המשושים ולחלופין לאסור הרחצה במקום, הרי שחבה היא באחריות המלאה לקרות האירוע נשוא התביעה – אחריות הנגזרת מאי מימוש סמכותה לנהוג בבריכת המשושים כמקום רחצה על פי חוק"
לשיטתה, ניתן היה למנוע את האירוע הטרגי באמצעים המסורים באופן בלעדי לשר הפנים – איסור מוחלט על כניסה לבריכה או הכרזה עליה כעל מקום רחצה מוכרז.
מנגד, המדינה טענה כי האחריות מוטלת אך ורק לפתחה של רשות הטבע, היא שהחזיקה בשמורת הטבע ואף נטלה על עצמה, בהתאם להסכמים שנכרתו בין הצדדים, את כל האחריות לנזקי צד ג' המגיע למקום, כולל שיפוי המדינה.
עוד נטען כי בריכת המשושים היא נביעה טבעית רגילה לחלוטין ולא הוכח שהיא מקום מסוכן, שיש לאסור את הכניסה אליו בהתאם לחוק הסדרת מקומות רחצה. בריכת המשושים אף אינה נחשבת לחוף מוכרז וממילא לא היתה כל חובה להציב מציל במקום.
המדינה הדגישה שאין אפשרות לראות בכל מקווה מים "אתר רחצה" על כל המשמעויות המשפטיות הנובעות מכך.
החוק לא חל
השופטת שרון צנציפר הלפמן קבעה שחוק הסדרת מקומות רחצה אינו חל על בריכת המשושים.
השופטת ציינה כי משנות ה-70 רשות הטבע היתה המחזיקה הבלעדית של השמורה ושל בריכת המשושים. הרשות היא שתפעלה את השמורה, גבתה דמי כניסה לשמורה, הציבה שלטים, סימנה שבילים והייתה אחראית על הפיקוח בשמורה.
לעניין איסור מוחלט על רחצה השופטת ציינה כי החוק מדבר על "בחלק של חוף ים, נהר או אגם", כך שנראה שבריכת המשושים אינה באה בגדרם של מונחים אלה.
גם לגבי הסמכות להכריז על מקור מים כעל "מקום רחצה מוכרז" – השופטת לא השתכנעה שהחוק נועד להסדיר את הרחצה במקור מים כמו בריכת המשושים, הנבדל באופיו ובמהותו מחופי הים או לחלופין מבריכות השחייה המוסדרות.
"משקבעתי כי אין תחולה לחוק זה – לא מצאתי כי יש להטיל אחריות על המדינה", פסקה השופטת. לפיכך נקבע כי המדינה לא תשתתף בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים.
בתוך כך, השופטת ציינה כי "נראה כי רשות הטבע יכולה היתה, נוסף על האמצעים הנקוטים בידה, לנקוט באמצעים פשוטים נוספים, ובהם התקנת נקודות מאחז בשולי הבריכה או העמדת גלגל הצלה בסמוך אליה, הכל תוך שמירה על צביונה המיוחד של הבריכה".
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עורכי דין נזקי גוף • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין ויסאם מוקטרן עוסק בדיני נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.