הדרך לשוויון בין המינים עוברת דרך ביטול חזקת הגיל הרך

לייעוץ בענייני משמורת:

עורך דין דיני משפחה

מפי המתנגדים – רובם דווקא מתנגדות – אנו שומעים שלוש טענות עיקריות נגד ביטול החזקה, אלא שלטענות אלה אין בסיס.

הסדר אוטומטי

חזקת הגיל הרך, אשר נקבעה בשנת 1962 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובעת כי כאשר הורים נפרדים זה מזו, ילדיהם שעד גיל 6 יהיו אוטומטית במשמורת האם (אלא אם כן קיימות נסיבות חריגות – בד"כ רק כשהאם ממש אינה מסוגלת לתפקד).

החזקה נקבעה על רק מציאות חברתית של לפני למעלה מיובל שנים, ובה נשים רבות לא עבדו או עבדו במשרות "נשיות" חלקיות, ומעטים היו הגברים שנטלו חלק יומיומי משמעותי בטיפול בילדיהם.

יישום החזקה במהלך השנים הוביל לכך שכמעט כל הסדרי הגירושין בישראל (בפסק דין או בהסכמים) היו מבוססים על משמורת הילדים בידי האם והסדרי ראייה לאב.

ברבות השנים הלכה וגברה הביקורת על ההסדר האוטומטי. קולות שונים החלו להישמע, הן בפסיקת בית המשפט, הן באקדמיה והן בציבור הכללי. רבים סברו שמדובר בחזקה אנכרוניסטית שדינה לעבור מן העולם לטובת הסדר חדש שיותאם למציאות החיים המודרנית.

במציאות של ימינו כמעט כל הנשים עובדות, לעיתים קרובות במשרות מלאות ובהיקף שעות דומה לזה של הגברים. מאידך, התרחבה מאוד תופעת הגברים הנוטלים חלק משמעותי ושוויוני בגידול הילדים.

ועדת שניט, שישבה על המדוכה ובחנה את הנושא לפני מספר שנים, המליצה כאמור לבטל את החזקה ולקבוע כי חלוקת האחריות של ההורים לגידול הילדים תיעשה בהתאם ליכולת ההורים, רצונם וצרכי הילדים.

עיוות אנכרוניסטי

ההצעה לביטול חזקת הגיל הרך מבוססת על הרעיון כי בין שני ההורים יש שוויון עקרוני, ועל כן יש להתאים את הסדר המשמורת לכל מקרה לגופו מבלי לפעול בהכללות ובתבניות.

המתנגדות לביטול החזקה מעלות שלושה טיעונים עיקריים כאמור. כפי שנראה, שלוש הטענות הן טענות סרק שדינן להידחות, ובצדק אף נדחו בידי ועדת שניט שדנה בכל אחת מהן באריכות.

הטענה הראשונה היא כי ביטול החזקה יעודד התדיינויות בנושא המשמורת - שנחסכות במצב בו היא ניתנת אוטומטית לאם. לטעמי, אין ספק שמדובר בטענה פטרנליסטית. המחוקק אומר להורים: "אני יודע טוב מכם אצל מי עדיף שיגדלו ילדיכם" (מזכיר לכם את הרציונאל העומד מאחורי גישור חובה ואיסור על הגשת תביעות? לא במקרה. ח"כ מרב מיכאלי עומדת גם מאחורי היוזמה הבעייתית הנ"ל).

כמו כן, הטענה אינה מעשית. אבות המעורבים בגידול ילדיהם עומדים איתן על זכותם להמשיך לעשות זאת גם לעת פירוד. לפיכך בשנים האחרונות המגמה של קביעת הסדרי משמורת משותפת נפוצה מאוד גם בפסיקת בתי המשפט וגם בהסכמי גירושין. כך למעשה, הפכה החזקה ל"אות מתה" שכלל אינה מיושמת.

הטענה השנייה היא כי בפועל, נשים עדיין מהוות הגורם העיקרי המטפל בילדים. ואולם, מציאות החיים אכן השתנתה המהלך יובל השנים האחרונות וממשיכה לנוע בכיוון של יתר שוויון בין גברים ונשים ומעורבות גדלה והולכת של אבות בגידול ילדיהם. תיקון החוק שאושר לאחרונה ומאפשר לאבות לצאת לחופשת לידה הוא רק דוגמא אחת להתפתחות בלתי פוסקת זו.

הטענה השלישית אמנם מכירה בכך שחזקת הגיל הרך אינה שוויונית, אולם לפיה היא "מפצה" על חוסר שוויוניות אחר, והוא שליטת הגבר (היהודי) במתן הגט.

זוהי בעיניי טענה מוזרה, שכן מדובר בהותרת עיוות אנכרוניסטי אחד כפיצוי על עיוות אנכרוניסטי אחר. בנוסף, טענת זו אינה מתאימה למציאות הנוכחית, שכן תופעת הסחטנות סביב הגט מהווה כיום תופעה שולית, הזוכה לטיפול הן מצד המחוקק (לדוגמא האפשרות לאזן את המשאבים בטרם סידור הגט) והן מצד הערכאות המשפטיות (למשל, הטלת חיובים שונים על הצד הסרבן).

אין סיבה לפגוע בשם תופעה שולית זו ביישום ההמלצה ההגיונית, כי קביעת המשמורת תיעשה על בסיס עקרוני שוויוני ובהתאמה של כל מקרה לגופו.