חברה המייבאת ומשווקת שואבי אבק מחברת "קירבי", הגישה ב-2013 תביעה כספית על סך 1.4 מיליון שקל, בגין גזל סודות מסחריים והפרת חוזה עבודה. התביעה הוגשה נגד שני טכנאי שירות שלה (לשעבר) ונגד חברה מתחרה, אליה עברו השניים.
לשאלות על דיני עבודה:
התובעת טענה כי בחודשים פברואר-מרץ 2012 השניים התחזו לחולים ונעדרו מהעבודה, כאשר באותו מועד ממש הם ניהלו מו"מ עם החברה האחרת וחתמו עימה על הסכם העסקה.
התובעת טענה כי עיסוקיה של אותה חברה מבוססים על תרמית וגניבת דעת, שימוש ללא הרשאה בסימן מסחרי, תוך התחזות לסוכנות מורשית להפצה ומתן שירותים לשואבי אבק קירבי.
לטענתה, הנתבעים פונים ללקוחותיה כשהם מציגים את עצמם כסוכנים מורשים של קירבי, משתמשים בשיטת מכירות ייחודית, מציגים מחירים זהים והכל תוך ניצול מידע שלהם בנוגע לפרטי לקוחות של התובעת.
לשיטת התובעת, הצטרפות התובעים לשורותיה של החברה המתחרה, כשבאמתחתם סודות מסחריים שלה, ובמטרה להקנות למתחרה מערכות, מהווה הפרה של חובת ההגינות והאמון של עובד למעסיקו, גם לאחר שסיים לעבדו אצלו.
הנתבעים הדגישו שהיו בתפקידים זוטרים ושכרם הבסיסי היה שכר מינימום, ומעולם לא חתמו על סעיף התניית הגבלת עיסוק או סודיות.
טענתם המרכזית הייתה שהתובעת מנסה להגביל את חופש העיסוק שלהם שלא כדין. הם טענו כי חלק מלקוחות התובעת היו ממילא גם לקוחות של המתחרה שנים רבות לפני שהצטרפו לשורותיה.
הנתבעים אף הגישו תביעה נגדית לתשלום פיצויים פיטורים וזכויות סוציאליות שונות. על כך טענה התובעת כי מדובר בתביעה שבאה לעולם רק כדי ליצור "משקל נגד".
חובות אמון בסיסיות
השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ניתחה את העדויות השונות והשתכנעה כי הנתבעים אכן גזלו מהתובעת סודות מסחריים בכך שאימצו את שיטת המכירות שלה, ניצלו היכרות אישית עם לקוחות והשתמשו במידע פנימי – כולל רשימת הלקוחות, שבנסיבות העניין מהווה סוד מסחרי בפני עצמה.
"אנו סבורים שיש בכך, משום פעילות שנעשית בחוסר תום לב תוך הפרת חובות אמון בסיסיות בין עובד ומעביד ובין אדם לאדם", כתבה השופטת.
בהקשר זה השופטת דחתה את טענות הנתבעים שלפיהן הרוויחו שכר מינימום, שכן עיקר השכר שלהם היה מבוסס על בונוסים, ובפועל הם הרווחיו סכומים רחוקים מאד משכר מינימום.
השופטת הוסיפה שגם החברה המתחרה (הנתבעת השלישית) שותפה להתנהלות הבלתי הוגנת.
עם זאת, השופטת קבעה כי התובעת לא הוכיחה את הנזק הרב שבגינו תבעה פיצויי עתק. לעניין זה השופטת הציגה נימוקים רבים, ובהם העובדה שהעובדים היו מעורבים בשתי עסקאות בלבד, מה גם שבאופן כללי, התובעת לא הציגה כל ראייה על ירידה בהיקף המכירות והרווחים. התוצאה הייתה פיצוי נמוך בהרבה – "ללא הוכחת נזק".
לאחר מכן, השופטת דחתה את מרבית התביעה הנגדית, אולם מצאה שהתובעת לא שילמה לשניים חלק מהזכויות שלהם.
בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי שני העובדים ישלמו לתובעת פיצויים בסך 80,000 שקל, ואילו החברה המתחרה תשלם 60,000 שקל. שלושת הנתבעים אף חויבו בהוצאות משפט בסך 15,000 שקל.
מנגד, נקבע כי התובעת תשלם לשניים כ-57,000 שקל עבור דמי חופשת שנתית, דמי מחלה ודמי מילואים.
- ב"כ התובעת (והנתבעת שכנגד): עו"ד נאוה פינצ'וק-אלכסנדר, עו"ד רעות פוקר
- ב"כ הנתבעים: עו"ד סיוון סבן, עו"ד נתאי נדר
עורכי דין דיני עבודה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין משה שלמוני עוסק בדיני עבודה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.