הסכם המכר בוטל: העליון לא האמין לאף אחד

לייעוץ בענייני חוזים:

עורך דין דיני חוזים

העסקה דווחה לשלטונות המס בסכום של 240,000 שקל, אך בתביעה שהגיש בבית המשפט המחוזי בחיפה, טען המוכר כי מכר את השטח תמורת 600,000 שקל, וכי עורך הדין לא מסר לו עותק של ההסכם, בטענה שמכונת הצילום מקולקלת.

למחרת, לדבריו, עורך הדין זימן אותו לחתום על הסכם נוסף וזהה, פרט לסעיף המחיר ששונה ל-240,000 שקל בלבד, במטרה להונות את הרשויות ולצמצם ואת תשלום המס של הקונה.

המוכר הסכים, לטענתו, לחתום על ההסכם המתוקן לנוכח ההסבר שקיבל, אולם בפועל שולמו לו רק 118,840 שקל, והדבר מהווה הפרה יסודית של ההסכם האמיתי בין הצדדים.

מטעמים אלו הוא ביקש שבית המשפט יצהיר על תוקפו של ההסכם הראשון, ולחלופין על בטלותו של ההסכם השני וביטול העסקה.

המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי ההסכם בטל מחמת הטעייה, שכן בעל השטח "נפל בפח" והוטעה לחשוב שהוא חותם על חוזה בו הסכום הנקוב הוא 600,000 שקל, כאשר לאחר מכן מיהר הרוכש לנסות ולכפות עליו את המכירה בסכום נמוך משמעותית.

הרוכש ערער לביהמ"ש העליון, וטען, בין היתר, כי ביהמ"ש שגה כשהתבסס על גרסה שלא נטענה על ידי אף אחד מהצדדים, ולפיה הקונה-המשיב "נפל בפח" והוטעה.

מנגד, הטענה העיקרית של המשיב הייתה שאין להתערב בפסק הדין המבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות.

חוזה למראית עין

השופטים אסתר חיות, יצחק עמית ועוזי פוגלמן דחו את הערעור. השופטים לא התערבו בקביעות העובדתיות של בית משפט המחוזי לגבי מהימנות העדים, כמו גם במסקנתו שלפיה בפועל, הצדדים הסכימו על מחיר של 600,000 שקל, ולא על הסכום המוצהר של 240,000 שקל.

"בפרשה זו רב הנסתר על הגלוי", הסבירה השופטת חיות, שכתבה את פסק הדין, וסברה כי שתי גרסאות הצדדים מעוררות קשיים.

כך למשל, עורך הדין שערך את ההסכם העיד אמנם מטעם המערער ותמך בגרסתו, שלפיה מלכתחילה התמורה שעליה הוסכם הייתה 240,000 שקל, לא עורר את אמון בית המשפט. עם זאת, השופטת התרשמה שגם בגרסת המשיב יש סתירות ואי הדיוקים, כך שגם אותה לא ניתן לאמץ במלואה.

השופטת הבהירה כי המחוזי שגה כשקבע כי החוזה בטל מחמת הטעייה. "ראשית, משום שטענת הטעיה לא הועלתה כלל על ידי המשיב (המוכר) ושנית משום שהקביעות העובדתיות שעליהן מתבססת המסקנה המשפטית בדבר הטעיה אין להן עיגון בראיות שהוצגו וניתן אף לומר כי ההפך הוא הנכון", כתבה השופטת.

במישור המשפטי, השופטים סברו כי כל שניתן לקבוע הוא שהחוזה הגלוי הקובע, בטל בהיותו חוזה למראית עין. זוהי "המשבצת" המתאימה לגרסתו של המשיב, שבהיותו המוכר, היה לכאורה בעל האינטרס הגדול יותר להקטין את התמורה המוצהרת, על מנת לחסוך במס שבח.

לפיכך, בסיכומו של דבר, נקבע כי המשיב (בעל הקרקע) יחזיר למערער (הרוכש) את הכסף שקיבל. לא נפסקו הוצאות משפט.

• ב"כ המערער: עו"ד עזמי י' נסאר
• ב"כ המשיב: עו"ד מוחמד בדארנה

עורכי דין דיני מקרקעין • לפסק הדין לחץ כאן

הכותב: עורך דין שלום פנחס וייס עוסק בדיני מקרקעין

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב לא ייצג בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.