מבדיקת מקרהו של אלאור אזריה שמועמד כרגע לדין, ומבלי להיכנס לפרטי הפרשה, ניתן לטעון כי מדיניות הצבא היא להטיל את מלוא המשקל והאחריות למקרה על כתפיו של אזריה, כמי שלחץ על ההדק.
לייעוץ בענייני צבא:
אזריה נמצא כעת בדיון משפטי בבית הדין הצבאי, בעוד שמפקדיו, שנכחו במקום והשטח היה באחריותם, יצאו עם ספק טפיחה ספק מכה קלה על השכם. הם ממשיכים בתפקידם בצבא ללא כל קושי, ועם מתן העדויות וה"נזיפה" הקלה, הסתיים חלקם בפרשה.
נראה כי מדיניות זו מובילה לחקירה חסרה של נסיבות האירוע. כך למשל, השאלה כיצד אזריה, שנדרש להגיע לתפוס מחבל בשטח, ירה בו כלל לא נבדקה בצורה רחבה. שאלה נוספת שלא נשאלה היא האם חסימת הגישה אל המחבל המנוטרל נעשתה כראוי, או מהי אחריות המפקדים שלא חסמו את הגישה, דבר שהיה מונע את אי הבהירות שמלכתחילה אפשרה לאזריה לירות במחבל שהיה שכוב על הקרקע. דבר זה לא נבדק, כי הרי הייתה "נזיפה", ובכך נפתרה בעיית האחריות.
השוואה לבג"ץ אהוד שניאור
המצב של התעלמות מאחריות הקצינים והאחראים בשטח אינו רק מנת חלקו של אלאור אזריה. מקרהו של אהוד שניאור ז"ל (בג"צ 11058/08) מהווה דוגמא לכך. שניאור היה חייל שמפקדיו התעללו בו וטרטרו אותו, כולל "ריצה עד מוות", תוך התעלמות ממצבו הבריאותי הלקוי. אלא שמי שהועמד לדין היו רק שני המ"כים שלו.
ומה לגבי המפקדים הבכירים יותר? הקצינים, החל מהמ"מ, דרך המ"פ עד מפקד הגדוד – אלה לא הובאו לדין ויצאו מכלל אחריות למותו של שניאור ז"ל. הוריו של המנוח התבקשו שלא לדרוש להעמיד לדין את הקצינים עד שיסתיים דינם של המ"כים בבית הדין הצבאי לערעורים.
כשהסתיים הדיון, ההורים ביקשו וציפו שגם המפקדים-הקצינים של אהוד, הנושאים באחריות כלפיו, יועמדו לדין ויישאו בתוצאות, אולם הדבר לא נעשה. התשובה הייתה שעבר הזמן ואין אפשרות להעמידם לדין.
הגישה הזו, במסגרתה מערכת המשפט הצבאית מוציאה את הקצינים והמפקדים הבכירים ממעגל האחריות, גורמת לעניות דעתי לזילות חיי אדם ולמצב חוזר ונשנה של יחס לא ראוי לחיילים – שכל האחריות והדין ממוצים עמם בעוד שמפקדיהם יוצאים ללא פגע. כך לא נמנעים אסונות.
בפסק הדין בעניין שניאור ז"ל, הביע השופט יורם דנציגר מורת רוח וכעס על כך שהמפקדים לא הועמדו לדין בזמן, והפרקליטות "ישנה בעמידה" עד שחלפה תקופת ההתיישנות וכבר לא ניתן היה לעשות דבר. בתוך כך הבהיר השופט דנציגר כי התנהגות המפקדים הבכירים באותו מקרה "ראויה לכל גינוי".
"התנהגותם הינה בניגוד למצופה ממפקדים עליהם מוטלת החובה לדאוג לשלומם הפיזי והנפשי של חייליהם. לא ניתן להשלים עם מציאות בה מפקד המחלקה ומפקד הפלוגה אינם מודעים להתנהלות של מפקדי הכיתות. יש לתהות האם "הסימנים" בשטח לא חייבו ערבות ובדיקה מעמיקה יותר על ידם", כתב השופט דנציגר בפסק הדין שדחה עתירה שהוגשה על ידי הוריו השכולים של שניאור (ולמען הגילוי הנאות אני ייצגתי אותם) ובה התבקש להורות למערכת המשפט הצבאית להעמיד את המפקדים הבכירים לדין, ממש כמו את המכ"ים.
להסיר את "שמיכת המסתור"
מאחר שהקצינים הבכירים הם אלו שמתווים את המדיניות, את הנהלים, הם אלו שאחראים על המבצעים והאחריות על תפקוד החיילים נתונה להם, ראוי להסיר מיד את "שמיכת המסתור" ולחשוף את הקצינים לאחריותם – על כל המשמעות המשפטית שיש לכך במישור הפלילי. כל מפקד, בהתאם לתפקידו ודרגתו צריך לתת דין וחשבון למעשי החייל הפשוט, ואל להשאירו לעמוד בתווך לבדו.
ובינתיים, כל עוד מערכת המשפט הצבאית אינה מפנימה את החשיבות שבהעמדת המפקדים האחראיים לדין (מה שיכול להוביל ללקיחת אחריות ביתר שאת בפועל, לפני קרות האסון), האופציה היחידה היא להגיש בג"ץ.
כפי שראינו במקרה של יעקב ושולה שניאור – אמנם הם לא זכו להעמיד את הקצינים הבכירים לדין אך לפחות היועמ"ש והפרקליטות הצבאית נדרשו לנמק מדוע הם לא עשו כן ולספוג ביקורת ציבורית נוקבת.
מומלץ להגיש את העתירה לבג"ץ קרוב ככל האפשר למועד בו מחליטים להעמיד לדין את החיילים הזוטרים, על מנת שלא ליפול למלכודת ההתיישנות.
כמו כן, לקח שנלמד מפרשת שניאור הוא שאין להסכים לניסיונות השיהוי של המערכת ואין להסכין עם תשובה שלפיה יש לחכות עד תום ההליכים נגד החיילים הזוטרים. יש לעמוד על כך שהפרקליט הצבאי הראשי ינמק כדבעי את החלטתו של להעמיד את המפקדים הבכירים.
הכותב: עורך דין יואב צח-וכס עוסק בדיני צבא ובטחון
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.