בשנת 2011 החלה התובעת לעבוד כסייעת במוסד לחינוך מיוחד של עמותת "מגן הלב". היא עבדה רוב הזמן בכיתה רגילה, בה לומדים ילדים ניידים ועצמאיים שאינם זקוקים לעזרה מיוחדת בפעולות היום יום.
לייעוץ בתחום:
בשנת עבודתה השנייה הסייעת הרתה ובמהלך הריונה הועברה לכיתה שיקומית. בכיתה זו הילדים זקוקים לעזרה בפעולות היום יום והיא נדרשה להרים אותם, להאכיל ולחתל. העובדת התלוננה על כך בפני מעסיקיה ולאחר כ-3 חודשים הוחזרה לכיתה רגילה.
במהלך שנת הלימודים יצאה הסייעת לחופשת לידה. כשביקשה לשוב לעבודתה, נאמר לה כי הכיתה הרגילה בה עבדה כבר מאוישת ולכן היא תשובץ בכיתה שיקומית. הסתבר כי מדובר בכיתה קשה אף יותר מהכיתה בה עבדה שנה קודם, כיוון שמדובר בבני נוער ולא בילדים. הסייעת סירבה וביקשה לחזור לעבוד בכיתה רגילה אך בקשותיה לא נענו והיא התפטרה.
בתביעה שהגישה לבית הדין לעבודה ב-2014 טענה התובעת כי העברתה לכיתה שיקומית מהווה "הרעת תנאים" המזכה אותה בפיצויי פיטורים. בנוסף דרשה התובעת פיצויים על פיטורים ב"תקופה המוגנת" לפי חוק עבודת נשים וכן זכויות נוספות שלא שולמו לה במהלך עבודתה, כגון דמי הבראה וימי חופשה.
הנתבעת טענה מנגד כי התובעת התפטרה מיוזמתה וללא הצדקה שכן שכרה לא נפגע. לטענת הנתבעת, כמנהלת מוסד החינוך יש לה סמכות לנייד עובדת מתפקיד לתפקיד. עוד לדבריה, כל זכויות התובעת שולמו לה כדין והתובעת היא זו שצריכה לפצות אותה שכן התפטרה מבלי לתת הודעה מוקדמת והתנהלותה פגעה בתדמית העמותה, יצרה מרירות בקרב העובדים והוציאה שם רע למקום.
עד הנתבעת לא היה מעורב
השופט יוסף יוספי מבית הדין לעבודה בבאר שבע כתב כי התרשם מאמינותה של התובעת אשר השיבה לכל השאלות ולא התחמקה מהן. מאידך, העד מטעם הנתבעת היה מנהל מוסדות העמותה באשדוד שלא היה מעורב באירועים שהביאו להתפטרות התובעת.
לפיכך קבע השופט כי הוא מקבל את גרסת התובעת באשר לנסיבות התפטרותה. השופט הבהיר כי חוק עבודת נשים אוסר על פיטורי עובדת במהלך 60 יום שלאחר חופשת הלידה, ומדובר גם באיסור להרע את תנאי העבודה שלה. לדבריו, הרעת תנאים אינה רק פגיעה בשכר אלא גם העברה לתפקיד קשה יותר מבחינה פיזית, כפי שנעשה במקרה זה.
בנסיבות אלה קבע השופט כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. עוד נקבע כי התובעת זכאית לדמי הבראה שלא שולמו לה.
עם זאת, השופט קיבל את טענת הנתבעת כי התובעת לא נתנה לה הודעה מוקדמת כנדרש בטרם התפטרה. בנוסף הוא קבע כי הוכח שהתובעת ניצלה ימי חופשה מעבר למכסה. השופט דחה את טענות הקיזוז האחרות של הנתבעת לעניין פגיעה בתדמיתה מהיעדר הוכחה.
בסיכומו של דבר קבע השופט כי לאחר קיזוז דמי הודעה מוקדמת וימי החופשה, על הנתבעת לפצות את התובעת בכ-30,000 שקל.
לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד אחז אגם
- ב"כ הנתבעת: עו"ד יפה צור
עורכי דין דיני עבודה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין אהוד גולן עוסק בדיני עבודה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.