צעיר חרדי כבן שלושים, שניתק את הקשר עם בני משפחתו, עבר בשנת 2003 להתגורר באחד היישובים שבשומרון. עד לפני כחמש שנים יחסיו עם התושבים היו חמים, אך סביב שנת 2011 החלו היחסים להידרדר.
לסיוע בתביעות דיבה
באותה תקופה עבר הבחור להתגורר במבנה בפאתי היישוב שכונה "המערה". עניין זה עורר חשד בקרב תושבי היישוב, שכן זמן מה לאחר מכן הוגשו נגדו שלוש תלונות במשטרה, בטענה שפגע בקטינות. התלונות נסגרו מחוסר ראיות.
באותה תקופה נעצר הבחור מספר פעמים בחשד לפגיעה ברכוש של פלסטינים. אלא שבעלון היישוב מאותה העת פורסמו שלוש כתבות שלפיהן המעצרים היו בגלל פגיעה בקטינות. שמו אמנם לא הוזכר בשתיים הראשונות, אך בכתבה השלישית כבר נקבו בשם המלא ונכתב כי ההורים נדרשים להיזהר.
כשנה לאחר מכן תבע הצעיר פיצוי של כחצי מיליון שקל על לשון הרע. בתביעה, שהוגשה נגד ועד היישוב, חברי פורום הרווחה, מזכיר ומזכירת היישוב, הוא טען כי הנתבעים הוציאו את דיבתו והסבו לו מפח נפש שיותיר בו צלקות לכל החיים.
הנתבעים טענו מנגד כי החשדות נגד התובע הוכחו. כמו כן, בשני הפרסומים הראשונים שמו לא הופיע, ובאשר לשלישי, עומדות להם הגנות החוק, שכן הדברים שיקפו את האמת שהייתה ידועה להם באותה עת ונכתבו בתום לב – כדי להגן על ילדי היישוב.
בכל מקרה, טענו הנתבעים, לא מגיע לתובע הפיצוי הגבוה שביקש, שכן הוא "עוף מוזר" שהסתבך בפלילים וידוע כאדם אלים, כך שממילא אין לו שם טוב.
כוונות טוב, יישום כושל
השופטת תמר בר-אשר צבן קיבלה את התביעה בחלקה הגדול. אין ספק, היא קבעה, ששלושת הפרסומים מהווים לשון הרע.
הנתבעים לא הוכיחו בשום צורה שהתובע נעצר בחשד לפגיעה בקטינות. הוא, לעומתם, הוכיח כי הסיבה למעצרו והרחקתו מן היישוב הייתה החשדות לגרימת נזק לרכוש פלסטיני.
השופטת הוסיפה כי גם אם שמו של התובע לא הוזכר בפרסומים הראשונים, היה ברור במי מדובר. תושבים רבים כבר ידעו שמדובר בו, ודאי וודאי לאחר הפרסום השלישי.
בנוסף, וגם אם בפרסום השלישי נכתב כי התיק נסגר, לא צוין שהוא נסגר מחוסר ראיות ואף נרמז שעדיין "יש דברים בגו" והומלץ לתובע לעבור טיפול "משמעותי".
הנתבעים, שנקטו בלשון עובדתית מבלי להיזהר או להסתייג, שעה שאין ראיה לביסוס החשדות שלהם, לא זכאים להגנת החוק, פסקה השופטת והוסיפה, כי גם אם הנתבעים סברו שהפרסומים היו להגנת תושבי היישוב, הם לא טרחו לבדוק את אמיתות הדברים.
בסופו של דבר התביעה התקבלה נגד מרבית הנתבעים, כולם למעט מזכיר ומזכירת היישוב שלא הוכח כל קשר בינם לבין הפרסומים.
"דומה כי אף שכוונותיהם היו טובות, הם כשלו ביישומן, בכך שלא נתנו מספיק דעתם לחובתם לוודא כי הפרסומים הם פרסומי אמת או כי אין בהם משום לשון הרע. כך בדומה לדברים שנאמרו בספר הכוזרי, 'כוונתך רצויה אבל מעשייך אינם רצויים'...", סיכמה השופטת את פסק הדין.
נקבע כי הנתבעים יפצו את התובע ב-150,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 30,000 שקל. השופטת אף דרשה מהנתבעים לפרסם מודעת התנצלות עם תוצאות פסק הדין תוך שבועיים.
- ב"כ התובע: עו"ד אייל אבידן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד תום נוימן
לעורכי דין לשון הרע • לפסק הדין לחצו כאן.
הכותב: עורך דין אוריאל בן אסולי עוסק בדיני לשון הרע
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.