בפרשת השבוע, פרשת שמות, אנו עוסקים במשה רבנו שיצא לראות בסבלות אחיו, ושם נאמר: וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי.
והנה רש"י כתב ואין איש: אין עתיד לצאת ממנו איש שיתגייר, משמע דאם היה עתיד לצאת ממנו איש שיתגייר או שום צדיק, לא היה הורג אותו.
וכי המחויב מיתת בבית דין אם יתכן שיצא ממנו ילדים טובים לא היו הורגים אותו? הרי כאן נתחייב מיתה מדינא, שהרי עבר אותו מצרי על איסור אשת איש כמו שמבואר ברש"י וגוי מוזהר על העריות, וכן נמי הכה את ישראל שחייב על זה מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב)
א"כ מדוע בדק משה רבינו אם עתיד לצאת ממנו צדיקים, הרי אפילו אם היה עתיד לצאת ממנו צדיקים היה לו להורגו, כיון שנתחייב מיתה ע"פ דין?
חיוב מיתה על פי רוח הקדוש?
בספר צל"ח (סנהדרין נ"ח ע"ב) כתב שהגמרא לומדת ממעשה משה והמצרי שנכרי שהכה את ישראל חייב מיתה, והרי איתא ברש"י שהרגו משום עבירה של אשת איש, ומתרץ: שאף כי בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד, מ"מ בידיעה בלא עד אינו נהרג, ומשה שידע ברוח הקודש שבא על אשת איש, ואפילו עד אחד לא היה שם ואינו חייב מיתה על זה, לכן שפיר ילפינן דהחיוב משום מכה את ישראל.
והנה גם על איסור מכה את ישראל נמי לא היה חייב מיתה, ע"פ מה שכתב הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים ה"ז) שנכרי שהכה את ישראל אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג, שהוא מחויב מיתה רק בידי שמים, א"כ לא היה חייב להרגו, ולכן אילו היה יוצא ממנו תולדות טובים לא היה הרגו כיון שאינו חייב.
ובחידושי הגרי"ז (סימן פ"ה) דלכן הרגו בשם המפורש כמו שכתב ברש"י, דהיינו מיתה בידי שמים, ובמיתה בידי שמים יש מקום לחשבונות, ואם היה עתיד לצאת ממנו איש שיתגייר, לא היה יכול להמיתו, וכן כתב המהרי"ל דסקין.