בדף היומי במסכת סנהדרין דף כ"ח עוסקת הגמרא במקור האיסור של קרובי האם להעיד. הגמרא דורשת זאת מכפלות המילים בתורה: "אבות אבות תרי זימני", ואם אין הכוונה לקרובי האב, אזי הכוונה לקרובי האם.
קרובי האם פסולים להעיד מהתורה או מדרבנן?
הרמב"ם (ה' עדות פרק י"ג הלכה א') כתב: "אין פסולין מן התורה אלא הקרובים ממשפחת אב... אבל שארי קרובים... קרובי האם... כולן פסולין מדבריהם".
הרמ"א (חו"מ סי' ל"ח סעיף ב') העתיק את דברי הרמב"ם: "וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולים אלא מדרבנן". הסמ"ע שם ביאר, כי הרמב"ם סובר כי מה שנלמד כאן מ"פסולים" – "אבות אבות" לרבות את קרובי האם – הוא אסמכתא, ולא פסול דאורייתא.
אך בש"ך (ס"ק א') האריך להשיג על הרמ"א, והסביר כי כאשר הרמב"ם כותב שקרובי האם פסולים רק מדברי סופרים, הוא מתכוון לכך שדבר שאינו מפורש בתורה נחשב לדברי סופרים, אך דין זה שווה לדין תורה.
כמו בקידושי כסף שכתב הרמב"ם שקדושי כסף אינם אלא מדברי סופרים, וביארו כל המפרשים, דודאי הוו קידושי כסף מן התורה, וכן כתב הרמב"ם בעצמו בהל' אישות (פ"ג ה"כ), וכוונתו רק שכל דבר שאינו מפורש בתורה מקרי "דברי סופרים", אבל לעניין דין דינו כשל תורה.
וגם כאן בקרובי האם, סבר הרמב"ם דפסולין מדאורייתא, וכיון שאינם מפורשים בתורה, אלא ילפינן להו מייתור קראי, לכן אמר הרמב"ם שאינם פסולים רק מדבריהם.
דיני קירבה במחותנים
בגמ': ולא דמו להדדי אלא כי אכלא לדנא.
בספר דרך שיחה סוף ח"ב: שאלה: האם יש מקור בחז"ל שיש קירבה מיוחדת למחותנים, שמעתי פ"א מאבי זצ"ל, שהגרע"א היה בנישואי א' מצאצאיו וכבר היה בזקנותו, וכשנפרד המחותן ממנו התחיל לבכות, כששאלו הגר"ע אייגר מדוע הוא בוכה, ענהו שכבר אנו זקנים, ומתי נתראה שוב... ואמר לו הרע"א: מחותנים כאן הם מחותנים שם, ונתראה בגן עדן.
תשובה: בגמ' (סנהדרין כ"ח, ב') כתוב אמר רב חסדא: אבי חתן ואבי כלה הקרובים זה לזה על ידי נישואי ילדיהם מעידין זה על זה, ולא דמו להדדי [ואינם נחשבים זה לזה] אלא כי אכלא לדנא [כמגופה שעל גבי חבית] שאינה חלק ממנה אלא סמוכה לה בלבד.
הרי לנו שהקשר של מחותנים הוא "כי אכלא לדנא".
"איינער צום דריטען איז נישט קיין מחותן"
הגר"ש אלתר שליט"א ביאר את מעשה יעקב שגלל את האבן מעל פי הבא וכתב רש"י "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית" ובא יעקב לרמז ללבן, שאל לו לחשוב שהוא מקושר וקרוב אליו, ובשלב זה הם רק בדרגת ‘מחותנים’, זאת סימן לו זאת כמי שמעביר פקק מעל פי צלוחית כאותו קשר רופף בין מחותנים המוזכר בגמרא: "כי אכלא לדינא", הא ותו לא.