במסכת סנהדרין דף כ"ו מובא מעשה על שבנא, הממונה על ביתו של חזקיהו מלך יהודה, שהלך לחצוב לעצמו קבר בעודו חי. חפירת קבר בחיים נזכרת גם במקומות נוספים בתלמוד (מועד קטן ח/ב, כתובות קג/ב). ספרים רבים מצטטים את הגמרא הזו תוך ניסיון להסביר את צוואת רבי יהודה החסיד (ספר חסידים אות ב'), בה כתב כי אין לחפור קבר ולהשאירו פתוח, משום שזה עשוי להביא לסכנה חמורה. הרמ"א (שולחן ערוך יו"ד סי' של"ט סעי' א') אף פוסק: "אסור לחצוב שום קבר ולהשאירו פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום, ויש בזה סכנה".
הסכנה בחפירת קבר נוגעת בעיקר לחולה, וישנם הסברים שונים להבנת מהות הסכנה והשלכותיה ההלכתיות. לפי רבים מהפוסקים, הסכנה טמונה רק כאשר הקבר נחצב עבור אדם חולה, אולם אין מניעה לחפור קבר עבור אדם בריא.
בספר "פחד יצחק" (אות ק, ערך קבר) מובא סיפור על כך שבשנת התפ"ב, בעיר פירארא, היה צורך לחצוב קבר לרבי שמואל ראיונה ז"ל ביום שלפני קבורתו. הקברנים פנו לבית הדין לשאול אם יש לחשוש לצוואת רבי יהודה החסיד, ובית הדין התיר להם לחצוב את הקבר, אך בתנאי שאחר החפירה יכסוהו במחצלאות או נסרים ולא יניחוהו מגולה בלילה.
חציבת קבר - מנהג ירושלים
הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל (שו"ת "הר צבי", יו"ד סי' ר"ס) הסביר את מנהג החברה קדישא בירושלים, שבו היו חופרים קברים ומשאירים אותם פתוחים. לפי הגר"פ פרנק, במקומות שבהם אין מניחים את המת לקבורה באותו יום, יש חשש לסכנה. בירושלים, מאידך, לא היו מלינים את המת, אלא אם כן היה מדובר במקרים יוצאי דופן, ולכן המנהג של חפירת קברים פתוחים לא גרם לדאגה.
יש שהתעוררו על דברי יעקב אבינו בספר בראשית, שם הוא אומר: "הנה אנוכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען". כיצד ייתכן שיעקב אבינו חפר קבר בחיים, אם הרמ"א כותב שאסור לחפור קבר ולהשאירו פתוח? הגאון רבי חיים עוזר גרשוני זצ"ל השיב כי כוונת יעקב אבינו הייתה "כריתי" – כלומר קניתי קבר, ולא חפרתי אותו בעודני חי.
סיפור נוסף שמובא הוא על הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, שנפטר ביום שישי. אנשי החברה קדישא חששו שמא לא יספיקו לחצוב לו קבר. אך לאחר חיפוש, התברר כי חלקת קברו כבר מוכנה, שכן רבי אריה ביקש שנים לפני כן משומר בית הקברות בסנהדריה לחפור לו את הקבר בחלקה שרכש, ולמלא אותה בעפר רך. כשנשאל על כך, הסביר רבי אריה זצ"ל כי חשש שמא ייפטר מן העולם ביום שישי ולא יספיקו לחפור את קברו.