במסכת סנהדרין דף כ"ג עוסקת המשנה באחד מכללי היסוד בהלכות דיינות - זבל"א: זבל"א - "זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררים להם עוד אחד". כלל זה קובע כי כאשר אדם תובע את רעהו לדין בענייני ממונות, כל בעל דין בוחר דיין להרכב בית הדין שיעסוק בעניינו, ושני הדיינים שנבחרו על ידי שני הצדדים בוחרים דיין שלישי שיישב עימם בדין, וכך נוצר בית דין של שלושה דיינים.
בהלכה נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן ג, סעיף א) כי אם הנתבע אינו חפץ בבית דין שבחר לו התובע, אך מוכן לדון בפני בית דין אחר בעירו, במקרה כזה נוהגים כ"זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד" (זבל"א). הרמ"א מוסיף כי אם יש דיינים קבועים בעיר, לא יוכל הנתבע לטעון שלא ידרשו לדון בפני אותם דיינים אלא רק בזבל"א.
לאור זאת, פסק בשו"ת אגרות משה (חושן משפט, חלק ב, סימן ג) שבמקומות כמו ניו-יורק, שבהם אין דיינים קבועים שנבחרו באופן רשמי, ובייחוד במקרים בהם יש אגודות רבנים נפרדות ללא מינוי אחיד, אם אחד מבעלי הדין מעדיף לדון בזבל"א, הוא יכול לדרוש זאת, גם אם התובע בחר בית דין גדול וחשוב יותר. גם במקרה כזה, הלווה יכול לדרוש 'זבל"א', אף אם בית הדין שבחר התובע הוא יותר מכובד מהזבל"א.
אולם, לא כולם מסכימים עם פסק זה. בשו"ת שבט הלוי (חלק ח, סימן שב) כתב כי אם התובע רוצה במיוחד לדון בזבל"א, והנתבע מעדיף לדון בפני בית דין של שלושה תלמידי חכמים מקובלים על הבריות, הדין עם הנתבע. הוא מבסס את פסקו על שלושה טעמים:
1. גם בזמננו יש גדר של "בית דין קבוע", שכן כל אדם המשתייך לקהילה מסוימת ובקהילה זו יש בית דין, רואים זאת כבית דין קבוע. גם אם מדובר בבית דין של כמה קהילות, בתנאי שהם פועלים על פי דיני חושן משפט ונזהרים בכל דברי הדיינים, דינם כבית דין קבוע.
2. כיום אנשים חושבים שהשימוש בזבל"א נותן להם אפשרות לחבל בתהליך המשפטי, וזה יכול להוביל להטיית משפטים, כפי שכתב הרא"ש. למעשה, נראה כי זו דרך שאינה בטוחה.
3. בעל ה"פנים מאירות" (חלק ב, שנט) צעק על המנהג הרע שבו כל צד מסדר את טענותיו לפני הדיין שבחר לו ומבטיח לו שכר, ובכך כל מעייניו הם להטות את הדין לטובתו. בספר ערוך השולחן מוסבר שמדובר בדרך שבה שני הצדדים מסכימים מראש, ולכן יש להמשיך בה. אך כאשר צד אחד מתנגד לדרך הזו, ורוצה לדון בבית דין שלא שמע את טענותיו מראש, ברור שאין לכפות עליו זאת (וראה שם בסימן ש).