בדף היומי במסכת סנהדרין דף ט"ז אנו עוסקים בדרשת הגמרא שמשה במקום (סנהדרין של) שבעים ואחד קאי. מפרשי הגמרא דנים בכך שהרי בגמ' להלן (י"ז ע"א) איתא: "סנהדרין שראו כולן לחובה - פוטרין אותו", ואם כן כיצד יכול משה רבנו לחייב אדם, והלא הוא היה כל הסנהדרין, ו"סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו"?
ובספר דרך שיחה פ' בהעלותך הביא שמרן הגרי"ז זצ"ל הוכיח שדין מיוחד זה שמשה במקום סנהדרין של ע"א היה קיים עד שנצטווה "אספה לי שבעים איש", ומכאן ואילך היה דינו של משה כדינו ככל אחד מהדיינים.
בשם הגרש"ז ברוידא ז"ל הובא לתרץ קושיא זו: שדין "סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו" נאמר בדיני נפשות בלבד, כדאיתא ברמב"ם (הל' סנהדרין פרק ט הלכה א). משה רבינו דן הן בדיני נפשות והן בדיני ממונות ולפיכך ניתן לומר, שכאשר משה רבינו דן במקרים שאינם עוסקים בדיני נפשות, יכול היה לדון לבדו. אך כשדן בדיני נפשות, צירף עוד אחד עמו ודן, וכשחייב משה וזה שעמו זיכה, הרי הוכרע הדין על פי הרוב ולא על דעת כולם.
עוד תירץ הגר"ח קנייבסקי זצ"ל הטעם שנתנה הגמרא בסנהדרין (י"ז א) לדין "סנהדרין שראו כולם לחובה", נובע מהחשש שלא יהפכו בזכותו של הנידון בדיני נפשות. חשש זה קיים בדיינים מרובים שכולם כאחד חייבו, שכל אחד ואחד מסתייע בפסיקתו לחיוב ע"י כל שבעים חביריו שפסקו כמותו, ולכן רחוק הוא שמי מהם יהפך בזכות הנידון. ואולם משה רבינו שדן יחידי כי דינו כסנהדרין, אין לו במי להסתייע ולחזק את פסיקתו, לכן גם אם חייב את הנידון בדין, עדיין ישוב ויהרהר בלבו למצוא לו פתח לזכות. לכן גם אם חייב אין פוטרין אותו.