הגמרא במסכת סנהדרין (דף ט"ו) דנה בהלכות הריגת בעלי חיים. נאמר שם: "אמר ר"ל והוא שהמיתו אלמא קסבר בעלים ויש להם תרבות". מדברי הגמרא עולה שבעלי חיים נחשבים כרכוש שיש לבעליהם, ולכן הריגתם אסורה אלא אם כן הותר הדבר במפורש. הראשונים נחלקו האם מותר להרוג חיה טורפת גם כשאינה מסכנת באופן מיידי: יש אומרים שמותר להרוג חיה טורפת בכל מקרה, ויש אומרים שמותר להרוג אותה רק אם כבר הרגה אדם.
הנודע ביהודה, בתשובה י' (תניינא יו"ד), דן בשאלה האם מותר לצוד בעלי חיים לשם שעשוע. הוא כותב: "איך ימית איש ישראלי בידים בע"ח בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה". הנודע ביהודה מתנגד נחרצות לציד לשם שעשוע, וקובע שאין להרוג בעל חיים אלא לצורך ממשי, כגון הגנה עצמית או אספקת מזון.
הוא מוסיף ומביא את דברי הגמרא בסנהדרין (דף טו) הקובעת כי בעלי חיים נחשבים כרכוש שיש לבעליהם, ולפיכך הריגתם אסורה אלא אם כן הותר הדבר במפורש. הוא דוחה את הטענה שמותר לצוד חיות טורפות משום שהן מסוכנות, ומסביר שאין הלכה כרבי אליעזר שסובר שמותר להרוג חיה טורפת בכל מקרה. גם לדעת ריש לקיש, שסובר שמותר להרוג חיה טורפת שכבר הרגה אדם, אין היתר לצוד חיה טרם שהרגה.
מטדור ואביזרייהו
בארצות רבות נערכים מופעים של מלחמות שוורים, בהם הצופים מתלהבים מהקרב שבין המטדור לשור. אולם, מה אומרת ההלכה על כך?
ההלכה אוסרת בהחלט את עיסוקם של מטדורים, שכן מדובר בעינוי בעלי חיים. השוורים נרעבים כדי להכעיסם, ואז המטדור מציב לפניהם סדין אדום כדי לעורר את זעמם. אם השור לא תוקף מיידית, המטדור דוקר אותו עד שיתקוף. בסופו של דבר, השור נדרש להילחם, והמנצח – המטדור – הורג אותו. ובמקרים נדירים, כאשר השור פוגע במטדור, אין להטיל עליו אשמה שכן הוא הותקף תחילה.
בעבר, ברומא, מופעי קרב בין עבדים לחיות טרף היו נפוצים בקרב אנשי האצולה. גם אם חיה הרגה את העבד, הצופים היו מריעים. חז"ל התנגדו נחרצות למנהגים אכזריים כאלה והזהירו את היהודים לא להשתתף במופעי ראווה כאלו. הם ציטטו את הפסוק: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", ומתחו ביקורת על כל מי שמעורב במופעי אכזריות כזו.
כיהודים, אנו מחויבים לנהוג ברחמים ובאחריות כלפי בעלי חיים, ואין מקום לשעשועים שמסבים להם סבל מיותר.