סנהדרין דף י"ג | גדול מרבן שמו | על כינויים ותארי כבוד 

"גדול מרבן שמו"

ביטוי זה, המשמש תלמידי חכמים רבים, מבטא את הערכתם כלפי אישיות תורנית מרוממת. המקור לביטוי זה נמצא בתשובה שנכתבה על ידי גאוני בבל, רב שרירא גאון, ראש ישיבת גאון יעקב, ובנו רב האי גאון, אב"ד ישיבת גאון יעקב. בתשובה זו הם עוסקים בפירוש התארים שניתנים לחכמים, תארים כמו "רבן", "רבי", "רב", "מר" ועוד. לעומתם, חכמים אחרים, כמו הלל, שמאי, שמעון בן שטח ועוד, הוזכרו בשמם בלבד, ללא תארים נוספים.

בתשובתם המפורטת, אשר נדפסה בספר "הערוך" (בערך "אביי", וראה גם בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות פ"ז), הם מצטטים את הכלל הבא: "גדול מרב – רבי, גדול מרבי – רבן, גדול מרבן – שמו". כלומר, עם הזמן הוספו תארים שונים לחכמים, בהתאם למעמדם. בעוד שגדולי ישראל הקדומים הוזכרו בשמם בלבד, לא נוספו תארים לאבות, לנביאים, למלכים, לאנשי כנסת הגדולה ולחכמים שחיו עד הדורות הסמוכים לחורבן הבית השני, בסביבות תקופת התנאים. דווקא בתקופתו של רבן גמליאל הזקן, החלה השיטה לכנות את הנשיאים בתואר "רבן", בעוד שיתר החכמים בארץ ישראל קיבלו את התואר "רבי".

משה רבנו ולא רבנו משה

בספר החיים לאחי המהר"ל כתב: "ואף משה רבינו עליו השלום שהיה אבי כל החכמים לא נקרא רבינו משה רק נקרא משה רבינו להגיד שלא החזקנו את תורתו בתורת אמת התחכמותו רק מפני שהיה עניו מכל אדם החזיק עצמו רק כמשה בעלמא ולא סמך רק על מסורת התורה שנמסרה לו בסיני מפי הגבורה ועל ידי כך נעשה הוא רבינו לפי שחזר ולמדה לנו."

הגאון רבי עקיבא אייגר נגד התארים

הגאון רבי עקיבא אייגר כותב באיגרת לבנו בראש חודש כסליו תקצ"ג:

"כי אמרתי אני תמיד בליבי על דברת התוארים שנהגו לכתוב אי איישר חילי אבטלינם כי ריבוין קשה ומיעוטן לא יפה ולמי שכותבין הוא אבק גאות."

סיפר הגר"מ: פעם כאשר ערך רב פלוני חגיגות לרגל הגיעו לגיל זיקנה שבהן אמרו עליו הרבה שבחים, היה הדבר זר בעיני מרן הגרי"ז זצ"ל, והראה את דברי רבי עקיבא אייגר שכתב בהוראותיו לבניו, והובא בהקדמת הספר, שישמיטו התארים שכתבו אליו במכתבים "פן אהיה לבוז בעולם האמת."

ואמר מרן הגרי"ז: "ראה נא, רבי עקיבא איגר כותב על עצמו "פן אהיה לבוז", ואיך אותו אחד אינו מפחד מלשמוע על עצמו כל כך הרבה תארים"?

לאחר זמן מה הוסיף ואמר "בגן עדן זהו חרפה, אולם בגיהנום אין זה חרפה"... (דחזיתה לרבי מאיר)