עם ישראל התברך במנהגים רבים. לצד קיום ההלכות הרבות שעל האדם למלא, ישנם אינספור מנהגים, רובם מבוססים על יסודות מקודשים, ומקצתם חסרי מקורות ברורים או פשר. אחת הדילמות הגדולות בהבנת המנהגים היא השאלה אם הטעם למנהג קדם להיווצרותו, או שמא המנהג עצמו יצר את הטעם (דילמת ביצה ותרנגולת).
דוגמה מובהקת לכך היא מנהג הפניית הראש בעת אמירת "קדושה" בתיבות "וקרא זה אל זה ואמר". מנהג זה, הכולל הפניית ראש ימינה ושמאלה, נפוץ בקרב רבים אך מקורו ההלכתי אינו ברור. במקורות ההלכה היסודיים אין אזכור למנהג זה, כפי שציין הרב אהרון זכאי בספרו "התפילה והלכותיה". היעדר אזכור זה מעלה את השאלה: האם מדובר במנהג עתיק שעבר בעל פה מדור לדור, או שמא חידוש מאוחר יחסית, שמעמדו נתון בספק?
המחשת פניית המלאכים
למרות היעדר מקור הלכתי מפורש, קיימים מספר מקורות בני זמננו המציעים טעמים שונים למנהג:
הטעם המרכזי המוצע בספרים אלו הוא הדגשת פניית המלאכים זה לזה בעת אמירת הקדושה, כפי שמתואר במדרש ילקוט שמעוני על ישעיהו (רמז תד) בלשונו: "מלמד שהמלאכים מכבדין זה את זה זה ואומר לחברו: פתח אתה לומר, שאתה גדול ממני". רעיון זה מעניק למנהג מימד סמלי להפניית הראש כאות לפנייה לתת רשות לאחרים להתכבד ולקדש את ה' תחילה.
הרב יהודה בן דוד, בספרו "תפארת בנים", מציע טעם נוסף המבוסס על דברי רבי חיים פאלאג'י בספרו "נפש כל חי". לפי גישה זו, פניית הראש לצדדים לפני הקדושה מסמלת את הצורך לוודא שאנו אוהבים את כל המתפללים בבית הכנסת, בדומה לאחדות השורה בין המלאכים.
ימין או שמאל?
חשוב לציין, שגם בקרב התומכים במנהג, קיימת מחלוקת באשר לכוון הפנייה. חלק מהספרים טוענים שיש לפנות תחילה ימינה ואחר כך שמאלה, בעוד שאחרים אינם מקפידים על סדר מסוים. טענה זו נשענת על ההבנה שפניית הראש אינה הבעת כבוד כלפי השכינה (כמו בסיום תפילת העמידה), אלא רמז לפניית המלאכים זה לזה. בספרים רבים מעידים במפורש שמרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל נהג לפנות את ראשו תחילה ימינה ואחר כך שמאלה בעת אמירת "וקרא זה אל זה ואמר".
למרות הטעמים המוצעים, קיימת גם גישה המתנגדת למנהג. הרב חיים קנייבסקי, לדוגמה, הביע תמיהה לגבי מקורו של מנהג זה. גם רבנים נוספים, כמו הרב שמואל הלוי וואזנר והרב שריה דבליצקי, לא נהגו לפנות את ראשם בעת אמירת "קדושה".
בסופו של דבר, ההחלטה אם לאמץ מנהג זה נתונה לשיקול דעתו של כל אדם. העיקר הוא שהמנהג יחזק את כוונת המתפלל בקדושה, ולא יהפוך לעיקר בפני עצמו. אם אדם מרגיש שמנהג זה מפריע לו להתרכז בתוכן התפילה, מוטב לו שלא ינהג בו – ואחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוון ליבו שלמים.