בדף היומי במסכת בבא בתרא (דף קע"ו), עוסקת הגמרא בדיני שטר שנערך ונחתם בכתב יד. נקבע בהלכה חד משמעית: שטר שנכתב בכתב יד, אפילו אם הוחזק בבית דין, אינו גובה אלא מבני חורין, כלומר - מהלווה עצמו בלבד.
משמעות הדין היא שאם הלווה, חלילה, נפטר, יורשיו אינם מחויבים לשלם את החוב. הסיבה לכך נעוצה בעובדה ששטר בכתב יד אינו נחשב "שטר גמור" מבחינה הלכתית ולכן לא ניתן לגבות באמצעותו מיורשים.
דין זה הובא גם להלכה ב"שולחן ערוך" (חושן משפט, סימן ס"ט, סעיף ב'). שם אף נוסף כי הלווה נאמן לטעון "פרעתי", כלומר, שהוא כבר פרע את החוב, ובמקרה כזה הוא נשבע ופטור מחובו.
השאלה העולה כיום היא - מה דינו של צ'ק? האם הוא נחשב כשטר התחייבות מבחינה הלכתית? פוסקי זמננו נחלקו בשאלה זו. דעת רוב הפוסקים היא שצ'ק נחשב כ"שטר מרמני", סוג של שטר חוב הנסחר ללא ציון שם המלווה, וכל המחזיק בו רשאי לגבות את החוב.
לעומתם, יש פוסקים הסוברים שצ'ק אינו בגדר שטר התחייבות, אלא רק הוראה לבנק לשלם את הסכום הנקוב בו למי שמחזיק בצ'ק.
צ’ק בגלגוליו הקודמים
הדיון ההלכתי בצ'קים מתבסס על תקדימים היסטוריים. בתקופות עברו נהוג היה להשתמש בשטר מסוג "מרמני", בעיקר בגלל שלא היה ניתן להעביר שטר חוב רגיל ללא כתיבה מפורשת של "קני לך איהו וכל שעבודיה" על ידי הלווה.
ה"צמח צדק" (שו"ת, סימן י') פסק ששטר "מרמני" הוא שטר לכל דבר ועניין, ויש לו תוקף הלכתי מלא המאפשר גביית חוב הן מהלווה והן מיורשיו. עם זאת, הדגיש ה"צמח צדק", שטר "מרמני" אינו נחשב "שטר גמור", ולכן לא ניתן להשתמש בו כדי לטרוף נכסים משועבדים.
גם ה"ב"ח" (שו"ת, סימן ט"ו) פסק ששטר "מרמני" כשר וניתן לגבות באמצעותו חובות, זאת מכוח תקנת המדינה הקובעת שתוקפו ההלכתי זהה לזה של שאר השטרות.
האומר פרעתי בצ’ק
נקודה מעניינת נוספת שעולה היא - מה דינו של צ'ק במקרה שהלווה טוען "פרעתי"? כאן קיימת מחלוקת בין הפוסקים. השולחן ערוך (חושן משפט, סימן נ"ס, סעיף א') פסק ששטר בכתב יד, גם אם נכתב "לכל המוציאו" (כלומר, לכל אדם המחזיק בו), הלווה נאמן לטעון "פרעתי".
לעומת זאת, דברי ריבות (שו"ת, סימן שס"ב) פסק שאם קיים מנהג סוחרים הקובע שצ'ק אינו בגדר "נאמן לומר פרעתי", המנהג גובר על ההלכה והלווה אינו יכול לטעון טענה זו. דברי ריבות מסביר את פסיקתו בכך שבדיני ממונות, המנהג יכול לבטל את ההלכה, כפי שפסק הרשב"א (בבא מציעא, ע"ד, ד"ה "ובדוכתא") בנוגע לקניין סיטומתא.
צ’ק בשמיטת כספים
הרב משה פיינשטיין ("אגרות משה", חושן משפט, חלק ב', סימן ט"ו) עסק בשאלת תוקפו של צ'ק לעניין שמיטת כספים. הוא פסק שאם הלווה נתן צ'ק לתשלום במועד שלאחר השמיטה, דבר זה נחשב כקביעת זמן, ועל כן החוב אינו נשמט. הרב פיינשטיין הוסיף וקבע שצ'ק נחשב גם כ"תשלומים", שכן אסור לבטלו על פי חוקי המדינה. מסקנתו היא שחיוב הצ'ק מתחיל רק לאחר השמיטה, ולכן, גם בתקופת הגמרא, חוב כזה לא היה נשמט.
הרב פיינשטיין אף התייחס למקרה בו המלווה אינו מצליח למצוא בית דין שיפסוק לטובתו ויכפה על הלווה לשלם את חובו. במקרה זה, פסק הרב, רשאי המלווה לעשות דין לעצמו, ואף לפנות לבית משפט של גויים.