היחס בין התרבות היוונית לתורה היהודי, ובייחוד ללשון היוונית והשפעתה על לימוד התורה, הוא סיפור מורכב ומלא תהפוכות. מצד אחד, חדירתה של היוונית לתרבות היהודית הייתה בלתי נמנעת, בעיקר לאחר כיבוש אלכסנדר מוקדון. השפעה זו התעצמה אף יותר לאחר חורבן בית שני, והגיעה לשיאה בתקופת התנאים והאמוראים שהיו רגילים ביוונית משום דכתיב (בראשית ט) יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם, יפיפותו של יפת ישכון באהלי שם [מגילה ט], ואין לך לשון יפה בבני יפת כמו לשון יונית. מצד שני, ההשפעה היוונית עוררה התנגדות בקרב חכמים, שחששו מפני התבוללות ופגיעה במסורת היהודית.
נקודת המפגש הבולטת ביותר בין היוונית לתורה היא תרגום השבעים, תרגום התנ"ך ליוונית שנערך באלכסנדריה במאה השלישית לפנה"ס. בעוד יהודי אלכסנדריה ראו בתרגום זה כלי חשוב להפצת התורה בקרב דוברי היוונית, חכמי ארץ ישראל התנגדו לו בחריפות. מסכת סופרים, שחוברה בארץ ישראל, מתארת את יום תרגום השבעים כיום אבל, הדומה ליום חטא העגל. הסיבה להתנגדות זו נעוצה בחשש מפני פגיעה במקור העברי של התורה, ובמרכזיותה של ארץ ישראל בחיי הדת היהודית.
עדות נוספת לחדירתה של היוונית ללימוד התורה ניתן למצוא בשימוש בצורת האותיות יוונית בספרות חז"ל. לדוגמה, משניות מנחות וכלים משתמשות באות היוונית "כי" לתיאור צורה גיאומטרית. בנוסף, המשנה מתירה שימוש ביוונית בגט כריתות, מסמך משפטי יהודי בעל חשיבות רבה.
לימוד יוונית
חרף התנגדותם להשפעה היוונית, חכמי ישראל לא יכלו להתעלם מחשיבותה של היוונית כלימוד חובה. המשנה מספרת על בית הנשיא, בית רבי יהודה הנשיא, שקיבל היתר מיוחד ללמד את ילדיו יוונית, בשל הצורך לתקשר עם השלטון הרומי.
המתח בין התרבות היוונית ליהדות בא לידי ביטוי גם בסוגיית לימוד "חכמה יוונית". חכמים גזרו מספר פעמים איסור על לימוד חכמה יוונית לילדים, מתוך חשש שתפגע בלימוד התורה. איסורים אלו מעידים על המשיכה והפיתוי שהיוו לימודי החכמה היוונית עבור יהודים, ועל החשש של חכמים מפני אובדן הזהות היהודית.
מקרה מעניין נוסף הוא היחס לספרי הומרוס, "ספרי המירם". בעוד שחכמים ראו בהם ספרות חילונית שאין בה ערך דתי, הם לא אסרו את קריאתם, (עיין משניות ידיים) ואף השוו אותם לקטעי מקרא שאין בהם קדושה יתירה.
קריאה בס"ת ביוונית
הרמב"ם פסק שאין מניעה לכתוב ספר תורה ביוונית, ואף ציין כי בעבר הדבר היה מקובל: "אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית, והתירו בספרים (כלומר בספרי תורה) לכתוב אף ביווני בלבד". כיום, לאחר שנשתכח הכתב היווני, הדבר אינו נהוג. אולם, יש שכתבו להעיר - כי יתכן שדווקא כתיבת ספר תורה ביוונית קלאסית יכולה להיות פתרון לבעיות הלכתיות רבות הקשורות בכתיבת ספרי תורה.
היוונית, כשפה זרה, אינה מושפעת מהמסורות השונות של נוסחי התורה בעברית (כמו, למשל, ההבדל בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד) כתיבה ביוונית תבטל את הצורך להקפיד על צורת אותיות ספציפית (כמו כתב בית יוסף). כתיבה ביוונית תפתור בעיות הנובעות מהדקדוק הרב בהלכות כתיבת סת"ם בעברית. אך כאמור נראה שס"ת שלנו עם כל הספיקות וחילוקי הדעות שבו עדיין עדיף וכשר לקריאה.