פרשת השבוע - וישלח, מתארת את הריגת אנשי שכם בידי שמעון ולוי. מעשה זה עורר מחלוקת ענפה בין פרשנים, ובפרט בין הרמב"ם והרמב"ן, בשאלה האם אנשי שכם התחייבו מיתה.
לדעת הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט הלכה יד): "וכיצד הן מצווין על הדינים חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם וכו' כיצד אחד העובד ע"ז וכו' או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו הרי זה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". כלומר, אנשי שכם נתחייבו מיתה על ביטול מצוות הדינים בכך שלא דנו את שכם על גזילת דינה.
לעומת זאת, הרמב"ן (בראשית לד יג) מקשה על דברי הרמב"ם. הוא טוען שסנהדרין נ"ז ע"א קובעת שחיוב מיתה על אי קיום מצווה חל רק כאשר מדובר במצווה עשֵׂה, כגון אונאה וגזילה, ולא במצוות לא תעשה. לדברי הרמב"ן, אי דינו של שכם על גזילה מהווה שב ואל תעשה, ולכן אנשי שכם לא היו חייבים מיתה.
הסברו של החידושי הרי"ם
ספר חידושי הרי"ם על התורה מציע פירוש חדש לסוגיה זו. לטענתו, אנשי שכם נתחייבו מיתה משום שהם מלו עצמם לשם תאוות חתנות, תוך רצון להישאר גויים. החידושי הרי"ם מסביר שגוי ששבת חייב מיתה, משום שהשבת היא אות ברית בין ה' לעם ישראל. הוא ממשיל את המילה לשבת, שכן גם היא אות ברית "ולכם נתחייבו מיתה מכיון שבני יעקב אמרו להם למול לשם גירות".
החידושי הרי"ם אף מוסיף שבאותו היום נעשו שמעון ולוי בני י"ג שנים – ויתכן לומר שזה היה הפלפל של דרשת הבר מצווה שלהם - שכשם שעכו"ם ששבת חייב מיתה, כך גם עכו"ם שמל עצמו שלא לשם גירות חייב מיתה.
קושיית הרמב"ם על החידושי הרי"ם
דברי החידושי הרי"ם נאמרו כנראה ע"ד הדרש כי פסיקת הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט הלכה א), לפיה גוי ששבת אינו חייב מיתה בידי אדם, אלא בידי שמיים. הרמב"ם מביא את דברי ריש לקיש "גוי ששבת – חייב מיתה, שנאמר "ויום ולילה לא ישבותו" , אך מסביר שמדובר במיתה בידי שמיים.
לפי דברי הרמב"ם, קשה להבין כיצד אנשי שכם היו חייבים מיתה על המילה, שהרי לפי הרמב"ם גוי ששבת – המהווה עבירה חמורה יותר – אך עדיין אינו חייב מיתה בידי אדם.