נקודת המוצא לדיון שלנו היא המשנה בדף היומי במסכת בבא בתרא, דף קס"ז, העוסקת בחיוב הוצאות שטר. המשנה קובעת כי הוצאות שטר שנכתב מוטלות על מי שהשטר נכתב לתועלתו. למשל, הלווה משלם את דמי שטר החוב, שכן הוצאת המעות נעשית עבורו, ועל הלוקח לשלם את דמי שטר המקח, שכן, לתועלתו נכתב שטר זה.
דוגמה מעניינת ליישום דין זה מובאת בדברי בעל המשך חכמה, שמצא מקור לדין זה בסיפור רכישת השדה על ידי ירמיהו הנביא (ירמיהו לב/י). למרות שבדרך כלל המוכר הוא זה שכותב את שטר המכירה, במקרה זה ירמיהו הנביא הוא שאמר "ואכתב בספר ואחתם", כלומר, הוא זה שמימן את שכר הסופר.
דוגמא נוספת ליישום הלכה זו מובאת בשו"ת הרא"ש, שם הוצגה שאלה בנוגע לשטר ערבות. שמעון, שחטא, עמד בפני סכנת מאסר, וחבירו ערב עבורו בפני בית הדין. השאלה שעלתה הייתה מי צריך לשלם את דמי כתיבת שטר הערבות. בתחילה פסק הרא"ש שבעל דינו של שמעון חייב בתשלום, אך לאחר שהתברר שלא היה לשמעון בעל דין, שינה הרא"ש את פסקו וקבע ששמעון, הנהנה מן הערבות, הוא שישלם לסופר את דמי כתיבת השטר.
מקרה מעניין נוסף, המתואר בתרומת הדשן, דן בחיוב דמי רכישת שעון עבור שיעורים פרטיים. אב טען שהמלמד צריך לשאת בעלות רכישת שעון, אך המלמד סבר שהאב הוא זה שצריך לשאת בהוצאה זו. רבי ישראל ב"ר פתחיה איסרלין, בעל תרומת הדשן, פסק שהאב הוא זה שצריך לרכוש את השעון. תלמידו, רבי ישראל ב"ר חיים מברונא, תמה על פסק זה, וסבר כי, בדומה לחייט הזקוק למחט ולסופר הזקוק לקולמוס, גם המלמד צריך לספק לעצמו את כלי עבודתו – השעון.
מהר"י מברונא מבחין בין כלי עבודה חיוניים לכלי עבודה שאינם חיוניים. הוא מסביר שחייט ללא מחט וסופר ללא קולמוס אינם יכולים כלל לבצע את עבודתם, ולכן ברור שהם אלו שצריכים לספק לעצמם את הכלים. לעומתם, המלמד אינו זקוק לשעון כדי ללמד, אלא רק כדי לדעת מתי מסתיים השיעור. לפיכך, מסיק מהר"י מברונא, האב הוא זה שצריך לרכוש את השעון, שכן הוא זה שמעוניין לדעת מתי מסתיים השיעור.
| מקורות עלון מאהד"ה