פרשת השבוע, "ויצא", פותחת בסיפורו של יעקב אבינו, היוצא מבאר שבע בדרכו לחרן. ושם נאמר: "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (בראשית כ"ח, ט"ז-י"ז). סיפור זה מהווה נקודת פתיחה לדיון בהלכות מורא מקדש
בנוגע למקור חיוב מורא מקדש ישנם שתי גישות מרכזיות - מה היא סמכות שממנה יש לירא?ומימילא תהייה הנפ"ק האם יש לירא מהמקום גם בזמן הזה.
גישת רש"י: רש"י מפרש את דברי יעקב: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה", ומביא את דברי מדרש רבה: "מפני מה נתירא יעקב, מפני שנהג בקלות ראש במקום מקדש ועבר על מה שכתוב ומקדשי תיראו". גישה זו רואה את מצות מורא מקדש כנובעת מקדושת המקום עצמו.
גישת שניה היא של הגמרא ביבמות: הגמרא דורשת את הפסוק "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" ומסיקה: "מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש". לפי גישה זו, מקור היראה הוא הקב"ה, אשר ציווה על מורא מקדש, ולא קדושת המקום עצמו.
מורא מקדש בבתי כנסיות ובתי מדרשות
המשנה במגילה (כ"ח ע"א) קובעת שיש לנהוג מורא בבתי כנסיות, בדומה למורא שנוהגים במקדש, אפילו לאחר חורבנם. המשנה מביאה מספר הלכות הנובעות מדינים אלו, כגון איסור להספיד, להפשיל חבלים ולפרוש מצודות בתוך בית כנסת חרב, וכן איסור לשטח פירות על גגו או להשתמש בו כקפנדריא.
המשנה דורשת את ההלכות הללו מהפסוק "והשמותי את מקדשיכם", המלמד שגם לאחר החורבן, בתי המקדש שומרים על קדושתם. השאלה העולה היא האם דרשה זו היא דרשה גמורה, כלומר, האם הפסוק מלמד אותנו דין חדש לגבי בתי כנסיות, או שמא מדובר באסמכתא בעלמא, כלומר, הפסוק משמש רק כרמז או תזכורת לדין שקיים ממקור אחר.
ספר היראים והסמ"ק סוברים שמדובר בדרשה גמורה, ומכאן שיש דין מורא מקדש בבתי כנסיות מהתורה. הכסף משנה לעומת זאת, רואה בפסוק אסמכתא בעלמא, ומכאן שדין מורא מקדש בבתי כנסיות הוא מדרבנן בלבד.
דעת הרמב"ם:
מעניין לציין שהרמב"ם, אשר דן בהרחבה בחיוב מורא מקדש, אינו מזכיר את דין מורא מקדש בבתי כנסיות. ייתכן שהרמב"ם סובר שדין זה אינו אלא אסמכתא בעלמא..