לומדי הדף היומי במסכת בבא-בתרא דף קסב - עסקו השבוע בדיני חתימת העדים על שטרות, ושם הגמרא אומרת: "דתניא הרחיק את (חתימות) העדים שני שיטין מן הכתב - פסול". משמעות דין זה היא שאם ישנו מרווח של שתי שורות בין סוף תוכן השטר לבין מקום חתימת העדים, השטר פסול. הסיבה לאיסור היא חשש זיוף: ייתכן שבעל השטר ינצל את המרווח ויוסיף דברים כרצונו בין השורות, ויהיה נראה כאילו העדים חתמו על התוספות.
חתימת העדים על כתובה, כיצד?
תקנות אלו נועדו להגן על קדושת השטר ולוודא את אמינותו, למנוע זיופים וליצור מערכת משפטית אמינה ויציבה. לדוגמה, עדים החותמים על כתובה צריכים להקפיד שלא להשאיר מרווח של שתי שורות מסוף הכתובה. או כמו במקרה שיש מרווח של שתי שורות, רצוי למלא אותו בכתיבה, כמו ברכת "מזל טוב", כדי למנוע זיופים.
וכן ראוי בכתובה, היכן שיש שורות ריקות עבור סכום הכתובה, יש להעביר קו על השורות הריקות כדי שלא ייווצר מרווח של שתי שורות.
חוסר תוקף משפטי לשורה האחרונה בשטר
בגמרא (דף קסא עמוד ב) נאמר: "א"ר יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן:וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה". כלומר, בשורה האחרונה של השטר, יש לחזור על תוכן השטר. טעם התקנה: אסור לכתוב בשורה האחרונה תנאי או סעיף חדש שאינו מופיע בשאר השטר, מכיוון שישנו חשש שהמלווה זייף את השורה האחרונה.
לפי מי מודדים את המרווח?
הגמרא בדף קסב עוסקת גם בשיעור המרווח האסור בין תוכן השטר לחתימות העדים: קיימת מחלוקת ראשונים האם יש למדוד את המרווח לפי גודל כתב יד העדים או לפי גודל כתב היד של רוב האנשים. לגבי שיעור הרווח קיימת מחלוקת אמוראים מהו שיעור המרווח האסור. יש שפסקו כי די בשלוש שורות, ויש שפסקו כי יש צורך בחמש שורות.
לעניין הלכה:
השולחן ערוך פסק כרבי חייא בר אמי, שאסור להשאיר בסוף השטר שתי שורות ושלושה מרווחים, ושיעור זה נמדד לפי גודל כתב היד של העדים.