רבי שלמה קרליבך, ("הרבי המרקד"), היה דמות ייחודית ומרתקת בנוף היהודי של המאה ה-20. הוא נולד בברלין ב-1925 למשפחה רבנית מפוארת. עקב עליית הנאצים לשלטון, נאלצה המשפחה להימלט לארצות הברית, שם התיישבו בניו יורק. קרליבך הצעיר גילה כישרון מוזיקלי יוצא דופן כבר בגיל צעיר. הוא למד בישיבות מרכזיות כמו לייקווד ותורה ודעת, שם נחשב לתלמיד מוכשר.
בשנות ה-40 התקרב קרליבך לחסידות חב"ד ולרבי יוסף יצחק שניאורסון. הוא פעל כשליח חב"ד בקמפוסים בארצות הברית, שם עודד סטודנטים יהודיים להתקרב ליהדות.
בהמשך דרכו, פיתח קרליבך סגנון ייחודי משלו, ששילב מוזיקה חסידית עם השפעות מהתרבות האמריקאית. הוא נדד ברחבי ארצות הברית וקהילות יהודיות בעולם, כשהוא מלווה בגיטרה ושר שירים מלאי רגש ואהבה.
שיריו של קרליבך זכו לפופולריות רבה, וחלקם הפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה היהודית. הוא הלחין למעלה מ-1,000 שירים וניגונים, שחדרו לכל שכבות הציבור.
קרליבך ראה באהבת ישראל ובקירוב רחוקים את משימת חייו. הוא חיבק כל יהודי באשר הוא, ללא הבדלי דת ומעמד. גישה זו משכה אליו אלפי צעירים, יהודים וחילוניים כאחד.
קרליבך נפטר בשנת בט"ז חשוון תשנ"ה מהתקף לב, בעודו נמצא בטיסה. מותו הותיר אחריו חלל עצום בעולם היהודי. מורשתו המוזיקלית ממשיכה להדהד עד היום, ושיריו מושרים בבתי כנסת ובאירועים יהודיים ברחבי העולם.
1.
כך סיפר ר' שלמה קרליבך ושוב מגיעה אשה עם רובל ואומרת רבי תברך אותי שבעלי יחזור אלי הוא ברח מהבית ואיני יודעת איפה הוא שואל ר' לוי יצחק מדוע הוא ברח והיא עונה בגלל ש בגלל שנעשיתי לא כל כך יפה אומר ר' לוי יצחק ומה את טוענת עונה האשה נכון שנעשיתי פחות יפה וזה כואב אבל בכל זאת איך הוא יכול לשכוח כמה הייתי יפה כשעמדתי לידו תחת החופה. ר' לוי יצחק לא יכול עוד לשלוט בעצמו הוא רץ לבית המדרש פותח את ארון הקודש ואומר רבש"ע נכון שאנחנו כבר לא כל כך יפים אבל איך אתה יכול לשכוח כמה היינו יפים כשעמדנו על הר סיני.
2.
בשנים בהם החל להיסדק מסך הברזל בברית המועצות, רבי שלמה קרליבך שהיה בעל דרכון אמריקאי הזדרז לבקר את יהדות הדממה, לפני שהרב קרליבך יצא לדרכו, פנו אליו פעילים שעמדו בקשר עם המחתרת היהודית ברוסיה וביקשו ממנו שיבריח במזוודותיו תשמישי קדושה ליהודי רוסיה. הם ביקשו באופן נואש תפילין, מזוזות, טליתות, ציציות, כיפות, סידורים וספרי קודש. הרב קרליבך הסתכן והבריח עימו את תשמישי הקדושה. כשהגיע למלון, יהודי המחתרת יצרו איתו קשר וקיבלו מידיו את הציוד.
ביום האחרון שלו במוסקבה, כשהרב קרליבך היה בחדרו במלון אורז את המזוודה ומתכונן לעזוב, נשמעו דפיקות על הדלת. הוא פתח את הדלת וראה נער צעיר מאוד, כמעט ילד. הוא הכניס אותו בחביבות ובחום ושאל: "ובכן ידידי היקר, במה אני יכול לעזור לך?". הילד, מבוהל כולו, סגר אחריו את הדלת, הסתכל לכל הכיוונים לוודא שאין אף אחד, ושאל: "אתה יכול בבקשה לתת לי תפילין?". "אוי אני מצטער," אמר לו רבי שלמה, "אין לי. את כל מה שהבאתי כבר נתתי וחילקתי, ולא נשאר לי שום דבר". הילד התחיל לבכות: "לא, זה לא יכול להיות, אתה חייב לתת לי תפילין". הילד פרץ בבכי: "אבל איך אני אניח תפילין בלי כיפה? אני חייב כיפה, אני נהיה בר מצווה! איך אני יכול בלי כיפה?".
הרב קרליבך חשב מעט, הוריד את הכיפה שלו מעל ראשו ונתן אותה לילד. וכך יצא לשדה התעופה. זו היתה הפעם היחידה בחייו שראו אותו הולך בגילוי ראש. בהמשך אותו יום, בטיסת קישור לישראל, הוא הבחין בקבוצת יהודים שהתפללו במעבר. בגמר התפילה פנה רבי שלמה קרליבך אל אחד המתפללים וביקש לשאול ממנו את התפילין. אמר לו אותו יהודי בזלזול: "הי, שלמה, עד שאתה רוצה תפילין, אולי תלך לפחות עם כיפה על הראש?". אמר לו הרב קרליבך: "ידידי היקר, אם היית יודע את הסיפור של התפילין שאין לי, אם היית יודע את הסיפור של הכיפה שאין לי...
3.
ביום קיץ תל אביבי שגרתי, פסעתי לאורך רחוב הירקון הסואן, ליד מלון שלום. לפתע, קלטה עיני דמות שונה בנוף: יהודי כפוף, גבו שחוח תחת משא בלתי נראה, מנקה את הרחובות. משהו בדמותו העצובה משך אותי אליו, פניתי אליו בחיוך ואמרתי: "שלום אדוני". הוא הרים את עיניו, עיניים עייפות אך חמות, והשיב לי במבטא פולני כבד: "עליכם שלום". "מאיפה אתה?", שאלתי מתוך סקרנות. "מפיאסצנה", ענה בקול שקט. משהו בשם העיר הזו צבט בי בלב. ידעתי שקהילה יהודית גדולה ושוקקת חיה שם לפני המלחמה, ועתה ניצב מולי שריד יחיד, ניצול שנשא על גבו את זכר העבר. "ואיך הגעת לכאן?", המשכתי לשאול. הוא נאנח, גופו רעד קלות, וסיפורו החל להישפך מפיו: "שמעתי שכל משפחתי נכחדה...לא ראיתי טעם בחיים שכאלה...בדד, ערירי בעולם..."
קולו רעד, ודמעות חנקו את גרונו. ליבי נחמץ למשמע סיפורו הטראגי, אבל אז הוא המשיך: "אז לפתע, שמעתי את קולו של הרבי מהדהד באוזני: 'ילדים, זכרו! הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר!'" עיניו אורו לפתע, ניצוץ של תקווה נדלק בהן. "אתה יודע כמה טוב אפשר לעשות בלילה באושוויץ?", הוא שאל, קולו מתחזק. "בכל פינה, שוכב על הרצפה יהודי בוכה, שאין לו עם מי לדבר. למי יש כוח לשמוע שוב ושוב את הסיפור על אשתו, על הילדים, שכבר שוכני מרומים?" הוא חייך חיוך עצוב, "אז חגרתי עוז, התמלאתי תשוקה! כל הלילה ישבתי עם היהודים השבורים, והקשבתי להם בקשב. דבר זה נסך בי כוח. עם מסר זה שרדתי את אימי המלחמה". סיפורו המרגש הותיר אותי המום. לנגד עיני, דמותו של עובד הניקיון הפשוט התעלתה, הפכה לגיבור. הוא איבד הכל, אך מצא נחמה ותקווה בעשיית חסד עם אחרים, ובכך, הצליח לשרוד את התופת. (מסיפורי רבי שלמה קלריבך)