לומדי הדף היומי עסקו השבוע בדיני ירושה שהלכותיהם מרובות מאד, אחד הדיונים המרכזים בדין ירושה הוא שהמוריש יכול להעניק את ירושתו ליורשים הן בדין ירושה והן בדין מתנה, והגמרא מוסיפה לבאר מה הדין במקרה שאדם אחז בשתי הלשונות יחדיו, האם האמירה האחרונה תוך כדי דיבור מבטלת את האמירה הראשונה או שמא לא.
דין תוך כדי דיבור בפשטות הוא יחידת זמן בו מספיקים לומר ‘שלום עליך מורי ורבי’ בטווח הזמן הזה קבעו חז"ל כי "תוך כדי דיבור כדיבור דמי" ויש למילים האחרונות כוח כדי לבטל את המילים הראשונות .
את דין ‘תוך כדי דיבור’ ביארו הראשונים בכמה אנפין.
דעת הראשונים
התוספות בסוגייתנו ביארו שדין תוכ"ד הוא תקנה של חכמים שבבסיה הוא השמירה על כבוד חכמים, כלומר, היא מאפשרת לתלמיד גם בשעה שהוא הוא עוסק בעניין מסויים להפסיק וליתן שלום לרבו, ולשוב לחזור לעעניינו הראשון.
מכאן אנו למדים שבמקרה שחלות הדיבור הוא מדאורייתא (כמו בקידושי אשה) אין אדם יכול לחזור בו תוך כדי דיבור.
הר"ן מבאר באופן אחר את טעם דין תוכ"ד, והוא שכל דיברו של אדם אינו עושה ואומר אותם אלא על דעת שיוכל לחזור בו, כלומר על כל דיבור ודיבור שאדם מתחייב בו אין לו גמירות דעת עד פרק זמן של תוך כדי דיבור ואז דיבורו נעשה שריר וקיים.
הבטחתי ונושעתי, וחזרתי בי
כיום סגולת הצדקה היא מן המפורסמות, אנשים רבים מבטחים סכום כסף לצדקה ורואים ישועות "תוך כדי דיבור", האם ההתחייבות ליתן צדקה יכולה להתבטל תוך כדי דיבור, בדין זה האריכו הפוסקים דעת ושב הכהן, שגם בדין צדקה אינו יכול לחזור בו, כיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הרי לנו שברגע שאמר כאילו מסר, ועל מעשה אין דין של תוכ"ד. אולם רבים מהפוסקים סבורים שדין אמירתו לגבוה לא נאמר על הקדש ועניים.