אני מלמד בישיבה בירושלים. ולאחרונה חיתנתי בן . הבחורים ערכו לי מסיבה והעניקו לזוג הטרח מעטפות עם ברכות לבביות שבחלקם אף היו שטרות במזומן, אחרי המסיבה חזרתי הביתה עם כל אשתי סידרה כל פרט במקומו. את הכסף הוציאה מהמעטפות וריכזה בשקית בד, ואת המעטפות הריקות השליכה לפח. "אני רוצה לתת את המעשרות לגיסי, התלמיד חכם", אמרתי. "הכסף בוויטרינה בתוך שקית בד", אמרה אשתי. ניגשתי לוויטרינה, התבוננתי כה וכה, הזזתי גביע, חיפשתי מאחורי החנוכייה ובין קופות הצדקה, ושום שקית בד לא נראתה.
"זה בטוח כאן?" שאלתי, "אין פה שום שקית בד". "הילדים עזרו לי לפתוח את המעטפות, ויכול להיות ששמו את השקית במקום אחר", אמרה אשתי,
"לא נורא. תיתן את המעשרות מחר". שהמעות כבר מעושרות ושמורות ולא יהיה לי עול מהעניין. לא רציתי לדחות את המצווה. ניסיתי לשער היכן השקית, והגעתי למסקנה שייתכן שהשקית היקרה הגיעה לפח עם המעטפות הריקות. ירדתי לפח הגדול הירוק שבחוץ. ראיתי ששקית האשפה שלנו כבר קבורה עמוק בפח הזבל הגדול. עליתי הביתה, לקחת כפפות, חילצתי את השקית מבין שקיות רבות אחרות, ואחרי כעשר דקות נמרצות של חיפוש ובירור מתוך הפסולת, נמצאה השקית ובה השטרות שקיבלתי
אבל רציתי לתת היום ולא מחר. שיהיה לגיסי היקר את המעשרות, שייהנה מהן כבר עכשיו. כעת הבנתי שאם לא הייתי מתעקש לתת את המעשר מיד, לא הייתי יכול לתת בכלל, לא לעצמי ולא לאחרים.
אודה ה' שזירזני למצווה זו.
*מתוך עה"פ