כבר לא כל כך ברור למה, בשביל מה
אבל זה לא מספיק!
כי אם בפנים אין תשובה לשאלה הזו, היא תשוב ותעלה, גם אם לא – היא מקננת ברקע
ו"מוציאה את המיץ" והחשק מהקשר, שסופו, פעמים רבות, להיפרם.
אז איך בונים תשובה טובה?
יש כמה כיווני חשיבה שאפשר ללכת בהם, להעמיק בהם ולהתבונן בהם כדי ליַשר את התפיסה,
לראות כמה טוב יש בקשר, כמה טוב יש בבן/בת הזוג, וכמה לא באמת עדיף לי להיות לבד, בלעדיו.
אבל זה לא מספיק עמוק!
באמת, מלכתחילה הקשר לא מיוסד על תפיסה ועל הבנה, הוא נוצר מתוך מקום עמוק יותר,
לא מודע, בנפש, וצריך לחזור ולעורר אותו.
מהו המקום הזה?
גם כאן, יש כמה אפשרויות: ישנו מקום, שנקרא לו ככותרת "רצון" – זהו מקום של שאיפות משותפות,
יעד משותף של משפחה שמקימים ביחד, מתוך הבנה פנימית משותפת לאיזה כיוון היא הולכת.
אבל יש מקום נוסף, שנקרא לו ככותרת "עונג" – זהו מקום של ידיעה פנימית-נסתרת שיש כאן
שתי נשמות ששייכות זו לזו, כי רק כאשר אנחנו ביחד אנחנו באמת "בבית" מחוברים כל אחד למקום האמתי שלו.
מה עמוק יותר, ומה גובר?
בפרשת השבוע – פרשת ואתחנן – אנחנו פוגשים את אחד הפסוקים היפים והחזקים שמתארים את הקשר בין ישראל
לקדוש ברוך הוא: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"
חז"ל חולקים לגבי השוואה בין ה"דבקות" שמתארת כאן את עומק הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא, לבין מה שנאמר בחטא פעל פעור: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר".
איזה קשר יותר חזק, דביקות או היצמדות?
במושגים שהבאנו קודם,
דבקות היא קשר שנובע מתוך עונג
והיצמדות היא קשר שנובע מרצון.
והמחלוקת בחז"ל תלויה בשאלת ההשוואה בין עומק ובין רצון.
הסוגיה היא סוגיה עמוקה בתורת הנפש של החסידות,וננסה לגעת בנקודה קטנה מתוכה:
אם העונג הוא עונג שמבוסס באופן משמעותי על הרגשה וחויה, הרי שהרצון תקיף וחזק ממנו,
וחשוב לחזק אותו קודם.
אבל אם העונג הוא "עונג פשוט", של קשר עצמי – למעלה, ועמוק יותר, מכל תחושה וחויה – אין כמהו,
וכמו החוזק והעוצמה של קשר שנובעים ממנו, וקשורים אליו בנתיבי התגלות והמחשה.
שבת שלום,
הרב נעם שפירא
מנהל בית הספר הגבוה לתורת הנפש לפי שיטת הבעל שם טוב
טלפון ליצירת קשר: 02-5662323
כתובת דוא"ל: liat@torathanefesh.org