כשנכנסתי לעזה במלחמה, שאלו אותי אם ארצה לצלם את ההרס הרב או את רצועת החוף החרבה. לעומת זאת, ביקשתי אם אפשר להיכנס דווקא לבתים שלא נהרסו, ובמיוחד לבתי הספר של ילדי הרצועה. הסיפור הוא תמיד החינוך, שם הכל מתחיל. טבח ה-7 לאוקטובר הוא תוצאה של חינוך לרצח, לא בגלל איזה כיבוש או עוול שנעשה.
הרושם החזק ביותר שניבט מכל ספר או פוסטר או תבנית אבן בכניסה לבית, עלוב ככל שיהיה, זו תמונת הר הבית שלנו. בכל מבט בעזה ישנה תזכורת שהסיפור הוא לא רצועת החוף הפלישתית אלא הסיפור הוא ירושלים. הרי מבחינה היסטורית, כך יספרו ותיקי היישוב, כמעט ולא היו מתפללים במסגד אל אקצא בתחילת המאה הקודמת. כל המרכוז של מוקד הסכסוך סביב המסגד על הר הבית, זה בעיקר עבודה של ההנהגה הערבית המקומית, כשהבינו ששיבת ציון אחרי אלפיים שנה מתרחשת לנגד עיניהם.
מלחמת עזה היא בדיוק חלק מהקרב על ירושלים. במהלך המלחמה ראינו הפגנות בבירות אירופה של אירופאים, שכלל לא יודעים איפה ירושלים ובטח לא את ההיסטוריה, מפגינים לצד הפלסטינים נגדנו. איך זה קרה? איך העם שכל יום אומר שלוש פעמים בתפילותיו "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו…", ואיך ירושלים שעולה כל שמחה שלנו וגם בכל אבל, לא הצליחו להיות מזוהים עם הזכות שלנו על העיר שלנו?
נכון, זה קודם כל שנאה אלינו או אהבתם של אויבינו, אבל מה איתנו? מה אנחנו עושים כדי להפוך את כל הכוח והגעגועים שהיו לנו לעיר, ועדיין ישנם, למצב של זהות? והנה אנחנו מגיעים לנקודה. האם כולנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו?
בזמן המשא ומתן בקמפ דייויד בשנת 2000, העולם ובעיקר ארצות הברית לחצו את ערפאת ואת אהוד ברק – אז ראש הממשלה – להגיע להסכם. כמו בעסקאות החטופים, כך גם אז – לחצו על צד אחד לתת ועל צד שני להסתפק במה שנתנו לו.
לאורך כל ההיסטוריה, התשובה של הצד הערבי הייתה לא, אבל אפשר להמשיך לדבר ולקבל עוד. הצד הישראלי מלקה את עצמו שלא נתן מספיק ומניח עוד הצעה, נדיבה יותר מקודמתה. בסוף הפיצוץ מגיע, האלימות מתפרצת והצד הישראלי חושב שהעסקה נפלה בגללו. את זה אמר לי ערפאת שנתיים אחרי: זה לא עסקת מספרים או נדל"ן. גם המאה אחוז שלכם הוא אפס עבורי, הסביר לי באנגלית. כי זה לא עניין של מספרים, זה עניין של צדק, ובצדק שלך אני לא מכיר. מדוע? כי לפי שיטתו אם אין הסכמה מלאה בצד שלך, כנראה אתה לא צודק. כך כל ויכוח דמוקרטי הופך לחולשה במשא ומתן המזרח-תיכוני.
נו, ומה הלאה? הלאה זה להבין שהכל מתחיל ביחס שלנו למקום. היחס שלנו לירושלים. בזמן המשא ומתן, טען ערפאת בפני ברק ומזכירת המדינה האמריקנית שהר הבית ובית המקדש שלנו הוא מדומה. כן, אפשר היום בטיעונים חזקים להכחיש אמת יציבה בת אלפי שנים, השאלה כמה חזק אתה צורח את זה. כששמעה את הדברים האלו מזכירת המדינה, אולברייט הנוצריה, היא אמרה לו: איך יכול להיות שבית המקדש מדומה? אנחנו קוראים למקום הזה 'טמפל מאונט' – הר המקדש, בתרגום לעברית. ערפאת שתק, וגם ברק שתק.
את זכותנו על המקום לא אנחנו תבענו אלא היינו מוכנים לתת, כמובן שלא אנחנו אלא מי שנבחר בשמנו. נכון שקשה להאמין? אבל רק כך אפשר להבין את המלחמה בעזה שמכוונת רק לירושלים.
האם ירושלים היא הזהות שלנו? היא אבן השתיה הרוחנית שלנו? היא מרכז חיינו? שאלה טובה, זה הזמן להתבונן. גם אני, שנולדתי בירושלים וגדלתי בה והרגשתי את קדושתה בעצמות, גם אני שוכח שהקרב על ירושלים מתרחש בכל רגע ובכל מקום בעיר הקדושה. זה לא רק הקרב לנטרל איזה פיגוע דקירה, זה קרב על הזהות. האם ירושלים היא היא הזהות שלי? האם ירושלים עולה על ראש סדר העדיפויות של העם וההנהגה? לא ממש, כי זה שוב נתון לוויכוח וזו נקודת החולשה שלנו.
תחשבו רגע על הרגעים הראשונים בשחרור הכותל, מה הרגישו כאן בישראל כשנאמר "הר הבית בידינו"? אני בטוח שלכולם היתה תחושה פנימית, נשמתית, שהנה הגאולה מתקרבת, שזה הדבר הכי נפלא שקורה לנו אחרי אלפי שנות געגועים. אז ברגע היחידי הזה לא היה ספק. נו, אז מתי זה התחיל?
זה התחיל, כמו כל הפסד שלנו, כשאנחנו חושבים על טובת האויב ולא על טובתנו. כשאנחנו חושבים מה יגידו עלינו ולא מה תאמר נשמתנו. ואז כשמשה דיין נתן את המפתחות של הר הבית הבית לווקף המוסלמי, מבחינתם זה היה עניין של צדק, לא עניין של הפרדת דת ומדינה, או כמו שדיין הגדיר אז: "אני לא רוצה ותיקן כמו ברומא בתוך ירושלים". לא בטוח בכלל שדיין רצה לכבוש את העיר העתיקה, אבל נניח לזה. היום אנחנו מבינים מה משמעות הצעד הזה, מה הקו המחבר בין דיין לברק. זה לא אישי, אבל זה תמרור אזהרה לבאות.
כמובן, כיהודים מושגחים אנחנו מבינים שהכל משמיים, חוץ ממה שעלינו לעשות: לראות את ירושלים. להניח אותה במקום הנכון. גם געגועים, רצונות, חלומות, וכמובן נוכחות, הם חלק מהקשר הזה. אך השנה, בצל המלחמה, חובתנו להיזכר בקשר בין עזה לירושלים, ולהבין שהמלחמה לא נגמרה למרות שהייתה כאן הזדמנות אדירה לפני 57 שנים, בשנת 67. עלינו לזכור את זהותנו ולא את רוגז שכנינו או חמיצות העולם. לחשוב מה רצון השם ביום ירושלים ובכל יום במציאות החדשה, המחודדת, שלא משאירה הפעם מקום לטעויות. עזה זו רק תזכורת לסיפור האמיתי: ירושלים.