"הליל החשוך הוא חברי, הבכי והצעקה הם שירי, אש הקרבנות היא אורי, אווירת המוות היא ניחוחי, הגיהנום הוא ביתי" (זלמן גראדובסקי. נרצח במחנה אושוויץ, בירקנאו).
היהודים עם העבודה הקשה ביותר במחנה אושוויץ, בירקנאו היו אנשי ה"זונדרקומנדו" - יחידה המורכבת מיהודים שהייתה אחראית על פינוי וניקוי של תאי הגזים ושריפת הגופות.
בתחילה מנתה היחידה 80 אסירים ובתקופת השיא של פעילות המשרפות בבירקנאו, בקיץ 1944, הגיע מספרם לכאלף - רובם המוחלט היו יהודים מפולין ויוון, מיעוטם היו יהודים ממקומות אחרים, ורק בסוף צורפו אליהם לא יהודים (שבויים סובייטים).
רבים מאנשי ה"זונדרקומנדו" עסקו בכתיבת יומנים, בהם תיארו את העיסוק שנכפה עליהם, את תחושותיהם ואת מערכת היחסים בינם לבין עצמם, בינם לבין הקרבנות ובינם לבין הרוצחים.
הם הטמינו את המסמכים במקומות מסתור בשטח ארבעת מבני המשרפות של מחנה בירקנאו אך רובם אבדו כנראה במהלך הזמן ורק מעטים מהם נמצאו והועברו לשמירה בארכיונים שונים.
שלושה יומנים, מאלה ששרדו את המלחמה, נכתבו על ידי אנשי זונדרקומנדו שהיו פעילים במחתרת: זלמן גראדובסקי, זלמן לבנטל ולייב לאנגפוס. השלושה היו יהודים שומרי מצוות, כאשר לאנגפוס אף שימש עד לגירושו לבירקנאו בתור דיין.
זלמן גראדובסקי
גראדובסקי נולד בשנת 1910 בסובלקי שעל גבול פולין-ליטא והיה בוגר ישיבה. בסוף שנת 1942 הגיע גראדובסקי עם אשתו, אמו, שתי אחיותיו, גיסו וחותנו לבירקנאו. מיד עם הגיעם נלקחו כל בני המשפחה להשמדה ואילו הוא נבחר לזונדרקומנדו.
גראדובסקי הותיר אחריו שני מסמכים, האחד, פנקס ובו קורות הגירוש ברכבת לאושוויץ והסלקציה, והאחר, יצירה ספרותית הקרויה "אין הארץ פון גיהנום" (בלב הגיהנום).
יצירה זו, הכתובה בלשון פיוטית, מחולקת לשלושה פרקים: "ליל לבנה" - קינה אשר בה פונה הכותב ללבנה ומטיח בפניה שאלות נוקבות בנוגע לגורלו של העם היהודי; "הטרנספורט הצ'כי" - תיאור חיסול הקבוצה הראשונה של יושבי "מחנה המשפחות" יוצאי צ'כיה בפורים 1944; ו"הפרידה" - תיאור מורכבות קיומם הפיזי והנפשי של אנשי הזונדרקומנדו על רקע הוצאתם להורג של חלק מהחברים בסוף שנת 1944.
בתחילת כתביו מבקש גראדובסקי ממי שימצא את היומן לפרסם אותו ולהנציח את זכר בני משפחתו.
יעקב פריימארק, איש זונדרקומנדו ששרד, מסר בעדותו ביד ושם כי בתום כל "יום עבודה" נהג גראדובסקי להתעטף בטלית ותפילין ולומר "קדיש" לזכר הקרבנות שנשרפו לאפר באותו יום.
זלמן לבנטל
לבנטל נולד בצ'כנוב, פולין בשנת 1918, למד בישיבה בוורשה וחזר לביתו עם פרוץ המלחמה. בסוף 1942 הגיע עם משפחתו לבירקנאו וכעבור חודש נבחר לזונדרקומנדו.
יומנו מתעד את הגירוש למחנה, את המפגש הראשון עם המוות, את חיי היום-יום של אנשי הזונדרקומנדו ואת גלגוליו של רעיון המרד, שיצא לפועל מאוחר יותר. היומן הוקדש לחברי המחתרת והתאריך האחרון הרשום בו הוא ה- 10באוקטובר 1944.
כתב יד נוסף של לבנטל הוא הקדמה ליומן מלודז' שנמסר לידיו, ובה כתב בין היתר כי על הקוראים לדעת שאין הכותב משקף את האמת במלואה שכן זו נוראה הרבה יותר.
לייב לאנגפוס
לאנגפוס נולד בוורשה, למד בישיבת צוזמיר ולאחר נישואיו התמנה לדיין בעיר מקוב-מזובייצק, פולין.
בתקופת הכיבוש הגרמני שימש גם כרב הקהילה ולפי עדות בן העיר טען בכל הזדמנות כי אין לבטוח בגרמנים ויש להתנגד להם.
בסוף שנת 1942 הגיע לאנגפוס וכן אשתו ובנו הצעיר, יחד עם יהודי העיר, ונלקחו מיד לתאי הגזים. לאנגפוס לעומת זאת, נבחר לשמש כאיש זונדרקומנדו שם הועסק בחיטוי שיער הנשים שנשלח לגרמניה.
אחד מכתבי היד שלו מתעד את הגירוש מעירו ואת המסע לאושוויץ, ובאחר תיאור אירועים שונים שהיה עד להם בתוקף עיסוקו וגביית עדות מאדם שהצליח לברוח ממחנה המוות בלז'ץ.
הקשיים בעבודה כזו, יחד עם העובדה שנותרו לבד בעולם, ניכרו היטב בדבריהם של שלושתם.
לבנטל כותב כי כעבור זמן יכול היה להבין כי אמנם כל יקיריו אינם עוד בחיים ואז הצטער צער רב על שלא נבחר אף הוא בסלקציה. יחד עם זאת, הוא מוסיף, כי הרצון לחיות הוא כ"כ חזק עד שאין כל אפשרות להילחם בו ומי שאינו די אמיץ להתאבד מוכן עתה לחיות בכל מחיר.
"אינני מסוגל אפילו להזיל דמעה"
גם גראדובסקי כותב כי היה שמח אילו נלקח למוות עם קרוביו. לעתים הוא כועס על עצמו על שאינו מתאבל ובוכה עליהם אך בעצם אין הוא מסוגל לכך: "אני, בנם האומלל ביותר, הבעל המקולל, אינני יכול, אינני מסוגל אפילו להיאנח, אפילו דמעה להזיל עליהם".
במקום שבו הוא נמצא, החיים כלל אינם בגדר חיים: "הליל החשוך הוא חברי, הבכי והצעקה הם שירי, אש הקרבנות היא אורי, אווירת המוות היא ניחוחי, הגיהנום הוא ביתי".
השלושה כתבו על עבודתם בתאי הגזים ועל הבושה שחשו בזמן ה"עבודה". זלמן לבנטל כותב לא פעם כי הוא חש בושה להביט בעיני חבריו וכי לא היה רוצה כי אביו יראה אותו בתפקיד זה, וגראדובסקי כותב: "חייבים להיהפך לאוטומט שאינו רואה, שאינו חש ואינו מבין".
עד כמה נהפכו ל"אוטומטים" בעבודה ניתן ללמוד מתיאורו של הדיין לאנגפוס את חיסולו של טרנספורט ילדים מגטו שאבלי (ליטא), במהלכו פנה אחד הילדים לאיש זונדרקומנדו והתריס בפניו: "הלא יהודי אתה! איך יכול אתה להוביל לגז ילדים יקרים כל כך ובלבד שאתה תחיה. האם חייך בחבורת רוצחים שווים יותר מחייהם של קרבנות יהודים רבים כל כך?".
בנוגע לאנשי הס"ס כותב לאנגפוס את המשפט המשמעותי: "האם מעולם לא היו להם ילדים?".
"שמע ישראל בפעם האחרונה"
לאנגפוס מביא בעדותו את דברי הרבנית מסטרפיווקה (הונגריה) שבעמדה בפתח תא הגזים ביקשה מהקב"ה שימחל לרבי מבעלזא שהבטיח ליהודי הונגריה שלא יאונה להם רע כשהוא בעצמו נמלט לישראל.
סיפור מצמרר נוסף מביא לאנגפוס בכתביו כאשר בפסח 1944 הגיע בטרנספורט מוויטל רב בשם משה פרידמן. באולם ההתפשטות ניגש הרב לאוברשטורמפירר שהיה במקום ואמר לו כי הגרמנים עתידים לשלם פי עשרה בעבור כל נפש יהודית שרצחו, לאחר מכן קרא הרב "שמע ישראל" עם הנוכחים והם נכנסו לתאי הגזים.
באירוע נוסף, מספר לאנגפוס, יום אחד הגיע לשטח המשרפות קבוצת יהודים שנבחרו בסלקציה במחנה עצמו. הם היו כה מורעבים שכל בקשתם היתה לחם, ואנשי הזונדרקומנדו הביאו להם את מבוקשם. "הם היו כה נרגשים ושבעי רצון מן הלחם עד כי הוקל להם בהרבה המוות" כתב לאנגפוס.
מרד הזונדרקומנדו
חלק מאנשי הזונדרקומנדו איבדו בשלב זה או אחר את צלם האדם שבהם, נעשו אדישים לכל הנעשה סביבם וחיפשו רק את הנאות הרגע, שאליהן יכלו להגיע בלא מאמץ מיוחד, שכן הגרמנים בכוונת תחילה דאגו לספק לאסירים אלה מזון וביגוד טובים יותר מאשר ליתר האסירים.
על פי כתביהם של השלושה, רוב אנשי הזונדרקומנדו התנגדו למהלך של מרד כנגד הנאצים, בעוד קבוצה קטנה דחפה כל העת לכיוון של מרד.
חרף כל הקשיים, פרצה כידוע ההתקוממות במחנה בירקנאו באוקטובר 1944, ולמרות חוסר האפשרות לתיאום ושיתוף פעולה מלא אפילו בין אנשי הזונדרקומנדו עצמם, עלה בידיהם לפוצץ ולהרוס את קרמטוריום 2 ולגרום לנזק בקרמטוריום 4.
מתוך 663 אסירים שהועסקו במשרפות בבוקרו של אותו יום נותרו בסופו 212. רוב הנמלטים נתפסו ונורו ומיעוטם הצליחו להימלט או להיבלע בין האסירים האחרים.
לנוכח הזוועות שחזו, גראדובסקי ולבנטל חוזרים על שאלה אחת בכתביהם: "למה?" - למה הרדיפה, למה הגירוש, למה ההשפלה, למה המוות.
גראדובסקי מפנה את זעמו אל הלבנה וכועס עליה על שאינה מתביישת להראות את פניה הצחורים מעל האדמה המקוללת של בירקנאו. לבנטל מצידו מעלה את השאלות בעלמא, ואילו לאנגפוס כמעט ואינו שואל דבר בכתביו.
מלאכת התיעוד נעשתה מתוך מודעות היסטורית ברורה. שלושת הכותבים ראו את המציאות בראייה מפוכחת ולא טיפחו כל תקוות שמא יזכו להינצל מן התופת.
ברור היה להם שהמלחמה תסתיים ביום מן הימים ושתבוסתה של גרמניה ודאית. הם היו בטוחים כי העולם ימשיך לחיות את חייו כמקודם וגם העם היהודי ימשיך להתקיים.
גראדובסקי אף האמין כי בבוא היום תקום מדינה יהודית. למען העתיד שמו לעצמם אנשים אלה ואחרים למטרה להעלות על הכתב את חוויות האימה שחוו והטמינו את הרשימות מתוך ביטחון כי יתגלו, ייקראו ויחקרו ובזאת ישיגו את ניצחונם.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים
(מקור: בשביל הזיכרון, 1998 ,28, עמ' 29 - 26.)