"כשהצנזור התפרץ לי לשיחה" | מה אנחנו יודעים על הצנזורה הישראלית?

מותר להכיר?

ענישה

כלי תקשורת שפרסם משהו שנוגד את הצנזורה הצבאית עשוי לעמוד לדין. במקרה ומדובר בעיתונאים זרים – הם יכולים להיות מונעים מלפעול בשטחי המדינה.

דרכים עוקפות לפרסום

אחת הדרכים הפופולריות לעקוף את הצנזורה הצבאית הינה על ידי הדלפה לעיתונים זרים בחו"ל. לאחר פרסום המקרה בעיתונות בחו"ל, שכמובן אינה כפופה לצנזורה, העיתונות הישראלית יכולה לצטט אותם.

פרשיות שצונזרו בעבר

דוגמה בולטת לצנזורה ישראלית ניתן למצוא בשנת 2009, אז ישראל אסרה להשתמש במילה "נכבה" בבתי ספר וספרי לימוד ערביים. הנכבה מתאר את עזיבתם של אלפי פלסטינים את ישראל אחרי מלחמת העצמאות. ראש הממשלה בנימין נתניהו נימק את האיסור בכך שהמונח הוא "תעמולה נגד ישראל".

"פרשת האסיר X" (פרשת בן זיגייר) הינה אחת מהפרשיות הבולטות שצונזרו במשך שנים ופרטי המעשה היו כלוט בערפל. על קצה המזלג נספר שמדובר היה באסיר שריגל לטובת איראן. הוא נכלא בכלא איילון באגף שמור בזהות בדויה מבלי שהסוהרים עצמם ידעו במי בדיוק מדובר. כעבור תקופה בה היה כלוא לבדו, מעט לאחר שאשתו ביקרה אותו עם ילדתו, הוא שם קץ לחייו.

כמה עלומה הייתה הפרשייה? נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, הוציאה בזמנו צו איסור פרסום מוחלט על זהותו של האסיר, על עצם כליאתו, על החשדות בגינם הוא כלוא וכן על כל פרט אחר הקשור בפרשה, לרבות עצם קיומו של צו איסור הפרסום עצמו!

הצו הוצא בשנת 2010 לבקשת פרקליטות המדינה ולא הוגבל בזמן, אך תקופה לאחר מכן החלו בתקשורת הישראלית לפרסם אודות הפרשייה אי אלו פרטים בגלל פרסומים בעיתונות האוסטרלית.

הכתבות הוסרו לבקשת הצנזורה, אך מהר מאוד הן הגיעו לבלוגים ברחבי העולם. בהמשך, חברי כנסת שאלו על כך מעל במת הכנסת תוך שהמצלמות משדרות את המעשה. אתרי החדשות מיהרו לדווח על השאילתות בכנסת אך בגלל צו האיסור שעמד על כנו – הכתבות הוסרו כעבור זמן מה.

למחרת צומצם צו האיסור וניתן היה לצטט מקורות זרים ולאחר מכן, במשך היום, שוב צומצם הצו ומדינת ישראל עצמה הודיעה באופן רשמי על אסיר שהוחזק בכלא.

החל משנת 2012 פנו בצנזורה הצבאית לאושיות רשת שהעלו פרסומים ביטחוניים ברשת בבקשה להעביר להם לאישור כל פרסום ביטחוני לפני פרסומו ברשת החברתית.

כמה כתבות נפסלו על ידי הצנזורה?

כמה הצנזורה הצבאית מתערבת לתקשורת בעבודתה? לפי המידע באתר התנועה לחופש המידע נכתב כך: "אם בעשור שעבר ראינו מינימום של 2,358 התערבויות בתוכן בשנה, ולרוב הרבה יותר מכך, הרי שבשנים האחרונות המספרים ירדו דרמטית, עד כדי 48% מהשפל הקודם, וב-2022 היו "רק" 1,149 התערבויות. גם בהשוואה לשנה שלפני כן מדובר בירידה של יותר מ-20%".

זאת אומרת, הצנזורה עדיין מתערבת – מתקנת ופוסלת – הרבה כתבות, אך פחות מהעבר.

בשנות החמישים כוחה של הצנזורה הצבאית היה כמעט מוחלט. היו אז כשתי תחנות רדיו אחריהן עקבו בצנזורה וכל ידיעה שקשורה לנושא ביטחון – עברה לעיון אצל הצנזור. מי שלא הקפיד על הכללים יכל להינזף ואפילו להיקנס.

'ריפיון'

חלפו שנים ועיתונאים החלו פחות להקפיד על שליחת ידיעות לצנזורה. פרשיית קו 300 (סוכני שב"כ שהורידו מחבלים חיים מאוטובוס שהם חטפו ולאחר מכן העידו כי המחבלים מתו מפצעיהם בשעה שהם ירו בהם, דבר שהביא לשבירת אמון של אזרחים בשב"כ) ומלחמת יום כיפור (אי פרסום ידיעות לבקשת הצנזורה על מלחמה שעשויה לבוא), תרמה לכך שעיתונאים אינם מתייחסים לצנזורה כאל דבר קדוש שחייבים לסגוד לו.

עיתונאי הארץ, יוסי מלמן, פרשן לענייני ביטחון ומודיעין סיפר על התקרית הראשונה שלו עם הצנזורה, במאמר שפרסם באתר האוניברסיטה העברית: "זה היה ב-1975, כשהתחלתי לעבוד ככתב צעיר בחטיבת החדשות וענייני היום ב"קול ישראל". יחד עם כתב אחר ראיינתי דיפלומט ישראלי ששירת בשגרירות ישראל במדינה מערב אירופה, על ניסיון פיגוע. באותם ימים, כשההמתנה למכשיר טלפון ביתי נמשכה אף חמש ושש שנים, הוקצה לקול ישראל קו מיוחד במרכזייה הבינלאומית, שניתבה את השיחות לחוץ לארץ".

"בעיצומו של הריאיון", ממשיך מלמן ומספר, "שהיה בשידור חי, התפרץ קול אלמוני ומסתורי לשיחה ואמר 'אסור לדבר על כך'. לימים נודע כי לצנזורה היה מתקן האזנות (בחסות דואר ישראל ומשרד התקשורת), שבו האזינו ופיקחו צנזורים כמעט לכל השיחות הבינלאומיות שיצאו מישראל, ולא רק לעיתונאים. המתקן, בלב תל-אביב, נסגר רק ב-2004".

מטאטא בתחפושת צנזור

עיתונאים רבים מנתחים ומסבירים כי פעמים רבות צנזור ידיעות כאלה ואחרות לא נובעות מחשש לביטחון המדינה, אלא בכדי למנוע מהציבור בישראל מידע מביך על מחדלי רשויות הביטחון.

כמובן שרצינו לכתוב סיומת משמעותית יותר לכתבה אך היא צונזרה...