אחד מכל שלושה העיד שהוא עצמו סבל מדיכאון. הסיבות העיקריות: מחלה, לידה, סכסוך משפחתי ובעיות בעבודה אולם גם מצב כלכלי, מצב בטחוני וסיבות נוספות יכולות לגרום לדיכאון.
דיכאון אינו עצבות. דיכאון פוגע בתפקוד היומיומי לאורך זמן בניגוד לעצבות חולפת שאינה פוגעת בתפקוד באופן משמעותי לאורך זמן. הבדל נוסף הוא שעצבות קשורה הרבה פעמים לאירוע ספציפי שהתרחש, ואילו דיכאון יכול להופיע ללא קשר או ללא פרופורציה למאורע כלשהו או לסיבה כלשהי.
ניתן לסבול מדיכאון בצורה קלה וקצרה, או, לחלופין, בצורה ממושכת וחמורה, שעלולה אפילו לסכן חיים. הבעיה יכולה להיות כרונית או מאורע חד־פעמי או תופעה שבאה והולכת. כך או כך, מחלת הדיכאון גורמת לפגיעה משמעותית ביכולת של הפרט לתפקד בחיי היומיום וגורמת לירידה משמעותית באיכות החיים שלו.
אלא שהסובלים מדיכאון, לא זו בלבד שהם עצמם מתקשים להכיר במצב ולפנות לקבלת עזרה, נתקלים בקושי רב גם בוועדות של המוסד לביטוח לאומי.
סביר להניח שבגלל המודעות הנמוכה לדיכאון, על מהותו העמוקה והפוגענית, הסטיגמה והיחס המפלה, אלפי מתמודדי נפש הסובלים מדיכאון - נתקלים באי הבנה וסובלנות למגבלתם הנפשית גם בוועדות הרפואיות, כמו גם בחיי היומיום שלהם.
לכן לעיתים קרובות נקבע בוועדות כי הסובלים מדיכאון יזוכו רק באחוזי נכות נמוכים ובהמשך לכך הם אינם זכאים לקצבה היכולה לסייע ולשפר את מצבם.
משה פנה אליי לאחר שהוועדה הרפואית קבעה לו 20% נכות צמיתה בלבד אשר אינם מזכים אותו בקצבה. הוא בן 38 ו"מאז שאני זוכר את עצמי אני סובל מדיכאון וממצבי רוח קשים". לדבריו, המצב החל להתדרדר במהירות כשנכנס לישיבה הגדולה "הפסקתי לתפקד, התחלתי לסבול מתסמינים של כפייתיות...כשכולם החלו להשתדך הבנתי שיהיה לי מאד קשה למצוא שידוך במצב הנוכחי וזה החמיר עוד יותר את הדיכאון שבו הייתי". הוא מטופל בתרופות במשך למעלה מ15 שנה והעליות והמורדות שהוא חווה במצב הדיכאון משפיעים על תפקודו בצורה קיצונית ממש.
"כיום אני בקושי מפקד" הוא אומר "לא הולך לאירועים, לא מסוגל להשתתף בשמחות, לצאת מהבית זו משימה כמעט בלתי אפשרית" הוא הולך לטיפול בצורה לא מסודרת בהעדר אפשרות לממנו.
מקובל שהתסמינים האופייניים לדיכאון, הם מצב רוח ירוד, מחשבות אובדניות, חוסר עניין והנאה, שינויים בתיאבון או במשקל ואכילה מופרזת אלא שניתן בקלות למנות עוד תסמינים רבים נוספים: קושי לבוא בקהל אנשים, קושי בהנעה לפעולה אפילו פשוטה ביותר, קושי לעמוד בלוח זמנים, קושי להתרכז ולקבל החלטות, קושי לבצע משימות ועוד.
תקנות הביטוח הלאומי מגדירות רמת נכות נפשית בהתאם למוגבלותו של הפונה בכושר העבודה שלו, וכן ברמת ההפרעה לתפקוד החברתי והנפשי.
אם כך, כיצד ייתכן שמי שסובל מדיכאון וללא ספק מוגבל הן בכושר העבודה/הלימוד שלו והן בכושר הנפשי והחברתי שלו יתקשה לקבל קצבת נכות?
התשובה נעוצה בניסוח המעורפל של התקנות המבחין בין מי שסובל מהמוגבלות ברמה "קלה עד בינונית" לעומת רמה "ניכרת" או רמה "קשה" . הניסוח המעורפל גורם לכך ש"דיכאון" ואפילו דיכאון קשה הנמשך במשך שנים לא ייחשב להפרעה המזכה בנכות משמעותית.
אמנם בתיקון האחרון שנעשה בשנת 2014 נקבע במפורש כי על הוועדה להתחשב במשך ההפרעה, בעוצמתה, בתדירות ההתקפים וכד' אולם בפועל, במקרים רבים לא מצליח הפונה להעביר לוועדה את חומרת מצבו באופן שיוכל לזכותו באחוזי נכות המתאימים למי שסובל מהגבלה "ניכרת" או הגבלה "קשה".
הדבר מצער במיוחד משום שדיכאון הוא מצב המחייב טיפול רציף ותכוף. קבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, אפילו לתקופה זמנית, היה יכול לסייע ליותר פונים הסובלים מדיכאון לממן טיפול כזה .
לכך נדרש תיקון נוסף בתקנות הביטוח הלאומי אשר יפרש בצורה מדוייקת יותר מה נדרש להוכחת רמת המגבלה הנפשית והחברתית. ציבור ענק ונזקק יוכל לצאת נשכר.
מאמר זה אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי
כותבת המאמר הינה עורכת דין המתמחה בתביעות מול המוסד לביטוח לאומי
להערות ולפניות – לחץ כאן –
או לפנות למייל: