בט' באב, ציינו 27 שנים לפטירתו של "חזן החזנים" - החזן משה פנחס בן גדליה הכהן גנטשוף ז"ל.
בעולם החזנות ידוע לכול, כי לזכות בתואר "חזן החזנים" זה לא מן הדברים המקובלים.
אולי זה עניין של "פירגון", ואולי מכיוון שהחזנים מעריכים את יכולתם העצמית, לעומת יכולת זולתם, באמות מידה שונות מאלו המקובלות באומנות ובכלל.
פעם נשאל החזן פיני מינקובסקי, המשכיל ובעל חוש ההומור, כיצד יכול החזן להרגיע את יצר החשיבה העצמית שלו? וכך ענה: "כל חזן יודע ובטוח, שהוא החזן הטוב ביותר בעולם. אך עליו לדעת ולשכנע את עצמו, כי גם חברו החזן חושב על עצמו, בדיוק כך…". לכן העובדה, כי משה גנטשוף קיבל מחבריו החזנים את התואר "חזן החזנים", מוכיחה עד כמה נערץ היה עליהם.
עובדה זו מקורה, במיוחד, בגישתו הייחודית אל הטקסט. בגישתו זו, למעשה, גנטשוף היה בגדר פרשן. אצלו הטקסט מקבל תמיד גישה ואפקט מוזיקלי שונה. בכל יצירה, הוא שופך אור על נקודה מסוימת בטקסט, שלא חשבו עליה קודם, ובמלאכת מחשבת מופלאה, הוא משלב בין הלחן למילים. חזנים רבים, בדור ההוא ובדורנו אנו, הכירו ומכירים בעובדה, כי מגנטשוף אפשר ללמוד גם נוסח תפילה, גם פירוש המילות וגם ביצוע.
עם כל זאת, גנטשוף לא היה המלחין הבלעדי של יצירותיו. הוא ביצע יצירות רבות משל החזן יעקב רפפורט, כמו גם יצירות רבות של ידיד נפשו, החזן ישראל אלתר. גנטשוף היה נאמן לסגנונו, ולכן לא חשש להקליט חומרים פחות פופולריים. כמו: תפילת ימים נוראים של אליעזר גירוביץ'; אלבום מיצירותיו של זיידל רובנר, שביניהן היצירה: "אז בהלוך ירמיהו", ועוד.
משה גנטשוף התגעגע לחברו יעקב רפפורט כל חייו, ומותו של רפפורט השאיר בלבו "פצע" פתוח ומדמם לכל חייו. הוא לא נפרד ממנו, ולא השלים עם מותו. עד כדי כך היה הקשר הדוק ביניהם, שגנטשוף בתחילת דרכו ניסה להישמע כמו מרדכי הרשמן. כל זה כדי לרצות את רפפורט, שהעריץ את הרשמן. כך ביקש גנטשוף לזכות באהדתו של רפפורט ובידידותו.
את ההשפעות של רפפורט ואלתר בחייו המוזיקליים של גנטשוף אפשר לראות בשתי יצירות שונות, שכתבו עם גנטשוף על תפילת "רצה במנוחתנו": הידועה יותר היא יצירתו השנייה, ובה הפזמון עם הדואט הידוע לחזן ולבריטון, שכתב עם ישראל אלתר. יצירה נוספת היא יצירתו הראשונה, המושתתת על נוסח התפילה שכתב עם יעקב רפפורט. הפעם בחרתי להביא, לראשונה, יצירה זו שהקליט עם תזמורת בניצוחו של יוסף רומשינסקי, בתחילת שנות ה-30.
יצירה זו מוערכת מאוד ואהובה, במיוחד, על החזנים ה"זוגערים", שמוצאים בה עולם ומלואו. בלי "צעקות" ובלי אקרובטיקה קולית משוגעת, אך עם אמירה עוצמתית, יש לו לחזן אפשרויות רבות להעביר לציבור אווירת "עונג שבת" חזני.
דבר אחד כן חסר בה ביצירה - פזמון. זו היא גם ההתלבטות, שהייתה לאבא ולד"ר חזן וינטרניץ, כאשר עיבדו את היצירה לתזמורת בשנת 1994. האם להוסיף ללחן חלק נוסף או לא? לבסוף, כדי לא לפגום במהות היצירה ובשלמותה החליטו על פתרון יצירתי: להוסיף מעין ניגון תזמורתי קטן עם ניחוח חסידי, ממש לפני ברכת "מקדש השבת", רק כדי להעצים את חוויית ה"עונג שבת" למאזין.
בקונצרט "ברוך אתה - שומע תפילה", שקיימנו בשנת 2019, בחרתי בחזן "הזוגער" - צבי וייס לביצוע היצירה והפעם בהרכב סימפוני מלא. הביצוע של צבי ריגש לא רק אתכם, קהל יקר, אלא גם את חברו הקרוב – החזן סיימון כהן, שהתפרץ לבמה במחיאות כפיים סוערות, ואתו שאר חזני הערב - הערכה ופירגון, שהם גאווה אף לדור, שהכתיר את גנטשוף ל"חזן החזנים".
גנטשוף היה אורח הכבוד של "יובל" בקונצרט, שנערך לכבודו בחודש ינואר 1996.
בחודש פברואר 1997 נפגשו שוב אבא, מקהלת "יובל" ומשה גנטשוף, בקונצרט הצדעה, שהתקיים לכבודו באולם ה"קראביס סנטר", בפלורידה. לאחר הקונצרט ניגש גנטשוף בן ה 93 לאבא, ובהומור הייחודי לו הביע משאלה: "איך וואלט גוועלט נאך זיין אין ארץ ישראל, איין מאהל פאר איך גליטש זיך אויס". ״הייתי רוצה להיות עוד פעם אחת בארץ ישראל לפני שאני ׳מחליק מכאן׳...״
גנטשוף לא זכה לבקר כאן, ואנו לא זכינו לארחו פעם נוספת, כיאה וכראוי לגאון עולם.
יהי זכרו ברוך!
שבת שלום וצפייה מהנה,