מחר יציין העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
יום זה, המצוין משנת 2006, ב-27 בינואר, נבחר כך, בעיקר, משום היותו יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים, בשנת 1945.
מאז ועד ה-7 באוקטובר, כשאמרנו "שואה", התכוונו לשואת אירופה הנוראה, שהשמידה במלחמת העולם השנייה (עפ"י ישיבת מועצת האו"ם, ב-24 בינואר 2005), כשליש מהעם היהודי. מאז לא העזנו להשתמש במונח הכמעט 'קדוש' - "שואה", כהשוואה לכל אסון אחר, שפקד את העם היהודי. אך השנה, לצערנו הרב, נשברה גם המוסכמה הזו, כאשר רבים מאיתנו פשוט לא יכלו לתאר את הזוועות ביישובי העוטף, ב-7 באוקטובר, אלא עם השוואה למילה "שואה".
ההשוואה המצמררת העלתה שוב את זיכרון השואה לכותרות; סיפורי הזוועה צצו ועלו, וגם אלה החולקים על ההשוואה, הסכימו שה"לעולם לא עוד", שחרטנו על דגלנו עם קום המדינה, עורער משמעותית ב-7 באוקטובר.
עפ״י הספרים, שמצאו חיילי צה"ל בין חפציהם של המחבלים, ספרים ששימשו מקור השראה לחיות האדם - המרצחים השפלים, אם הדבר היה תלוי בהם, ואם היה להם יותר זמן, הם היו עושים לנו, בדיוק, את מה שעשה הצורר הנאצי, וללא שום חרטה. למזלנו, גם בטרגדיה הזו היו לנו לא מעט נסים.
מחר, ה-27 בינואר, הוא גם יום פטירתו הלועזי של החזן דוד בגלי, שנפטר בקנדה לפני 17 שנה, בגיל 76. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח עם משפחתו ליפן ולאחר מכן לסין. בשנת 1947, בהיותו בן 15, היגר עם משפחתו לארה״ב, שם קיבל את הכשרתו החזנית מהחזן יהושע לינד.
בגלי, בעל קול טנור דרמטי, הקליט תקליטים רבים, חלק מהם תחת כותר מיוחד משלו - "שירי דוד". אין סגנון שלא ביצע, ובצורה מעוררת השתאות. הוא הביא לפרסומן של יצירות רבות ונפלאות, שביניהן: "אני מאמין" של יוסף גרוס, "הבט משמים וראה" של ישראל אלתר, ו"הרנינו גויים עמו" של ד"ר שלום קליב.
בגלי הקליט את יצירתו המופלאה של קליב באלבומו ה 20 במספר, שהוקדש כולו לזיכרון השואה. האלבום: "הרנינו גוים עמו" קרוי ע"ש יצירת הנושא הפותחת את התקליט.
בגלי פרסם את היצירה "בכל אתר ואתר" עד שרבים חושבים, שהוא אף זה שהלחין אותה.
כשראיתי את תגובתם האצילית של כמה ממשפחות חללי צה"ל החזקות, כאשר הנורא מכול פקד אותן, הבנתי טוב יותר את הפסוק, ואת פירושו של רש"י ל "הרנינו גוים עמו": "לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל: ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקדוש ברוך הוא, בכל התלאות שעברו עליהם, ולא עזבוהו! ..." ואם אנחנו מחפשים עוד קשר מצמרר לימים אלה, אזי רש"י ממשיך ומוסיף: "ונקם ישיב לצריו" – "על הגזל ועל החמס!"
בקונצרט "תפילות דוד", שקיימנו בשנה שעברה, לא יכולתי שלא לבצע את "הרנינו", בהקשרו של דוד בגלי. ד"ר קליב מרתק את המאזין, בכל רגע ורגע, ביצירה שהיא, כנראה, מהארוכות ביותר, ברפרטואר החזני המבוצע כיום. יש בה ביצירה: הבעה, תחינה, זעקה ושיא שרודף שיא. נוסף על פזמון הנושא המקסים, קליב שזר בה מוטיבים משמעותיים ביותר: את מנגינת "אני מאמין" ושיר השואה: "עס ברענט" על המילים: "לא שכח זעקת ענווים". ואת הסיום במנגינת "התקווה" על המילים "על כן ירים ראש".
כל המוטיבים הללו נתנו לי השראה רבה וחוויה מיוחדת כמעבד. ובמיוחד לקונצרט זה הוספתי לעיבוד הסימפוני גם עיבוד מקהלתי.
בגלי נהג לומר, שלאחר ביצוע של "הרנינו", הוא מרגיש "סחוט", כמו טנור לאחר אופרה שלמה. לנעליו הגדולות של בגלי נכנס החזן צבי וייס – חזן ראשי בבית הכנסת הגדול בירושלים. צבי מבצע בחום רב יצירות משתפכות ומלאי רגש, ובביצועו זה נראה שעמד באתגר הקשה, בכישרון ובגבורה.
החזן צבי וייס יצטרף לחזן יצחק מאיר הלפגוט בקונצרט הגאלה, שנקיים בע"ה, ביום שני הבא (05.2.24), בהיכל התרבות בת"א. בקונצרט לציון 5 שנים לפטירתו של אבא, נתפלל כולנו לשלומם של החיילים והחטופים - שישובו לחיק משפחותיהם במהרה בימינו, אמן!
שבת שלום, צפייה מהנה ונפגש בהיכל...