במשך כמה ימים אני מתלבט, האם להעלות גם השבוע את הטור, שהפך קבוע כבר 3 שנים וחצי.
בין ההתלבטויות לבין משמע סיפורי הזוועה של הניצולים על מה שהתחולל, בבוקרו של חג ביישובי העוטף - הדיבורים, על הטבח הנורא שם, הכריעו את הכף!
טבח?! של יהודים?! במדינת ישראל?! לא ייתכן!!! עד לפני 3 שנים וחצי כשהגענו, בתפילת "ונתנה תוקף", למילים: "מי במגיפה" היינו אומרים לעצמנו: "זה לא רלוונטי, זה של פעם". כך בדיוק חשתי השבוע, כשנתקלתי במקרה, בתפילת "הבט משמים וראה", במילים: "כצאן לטבח". טבח?! הרי זה מושג של פעם! מושג, שלנו הדור הצעיר מתקשר אוטומטית עם סיפורי השואה. אז בדיוק, כפי שהקורונה העולמית הקימה לתחייה את המושג: "מגיפה", זוועות ה"חג" האחרון החזירו לסדר היום העולמי את המונח: "טבח". רק שבשונה מהקורונה, הפעם זו צרה שלנו בלבד.
"נֶחְשבְנוּ כְּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה" - זה מה שתיארו בסיפורים סוחטי דמעות, אותם גיבורים שניצלו מהתופת. על תמונות הזוועה הבלתי נתפסת, שתועדה מזירות האירועים, אני שומע מחבריי מעבר לים. למזלנו הרב, התמונות הללו מטושטשות/מצונזרות בתקשורת הישראלית. אלה שצפו בהן קובעים נחרצות, שמדובר בטרגדיה הגדולה ביותר, בתולדות ישראל. חלק מהסיפורים נשמעים, כמו "העתק-הדבק" מסיפורי השואה שעליהם גדלנו, וכשיתפרסמו התמונות, לא נוכל להאמין שהן התרחשו ע"י בני המין האנושי - בשנת 2023.
לצערנו הרב, רק עכשיו, לאחר עשרות שנים של סכסוך, ואלפים רבים של הרוגים, חיילים ואזרחים, העולם מתחיל להבין עם איזו צרה אנחנו נאלצים להתמודד כל השנים בגבולותינו. רק עכשיו, לאחר שכ-1,300 יהודים (נכון לכתיבת שורות אלו), נרצחו ונטבחו בדם קר, וכ- 150 נשים, גברים וילדים נמצאים בשבי החמאס, רק עכשיו, יש לנו אשראי וחיבוק בינלאומי לסיים את מה שכבר היינו צריכים לעשות מזמן.
בשנת 2012 קיימנו, בהאנגר 11, בת"א את קונצרט "הבט משמים". יצירות רבות נכתבו על תפילת: "הבט משמים", שמגוללת בכאב רב את תלאות היהודי, ומופיעה לראשונה במחזור ויטרי, בשנת 1208.
בין יצירותיהם המפורסמות של: משה גנטשוף, מרדכי הרשמן, זאב בוגצ'סטר, ישראל אלתר ועוד, שביצענו בקונצרט, החליט אבא לסגור מעגל ולערוך מחווה מיוחדת לאיש מיוחד במינו:
השבוע ציינו שלושים יום לפטירתו של הזמר דדי (עודד דוד) גראוכר.
דדי, האיש המצחיק והאהוב כל-כך, שנוסף על היותו זמר אהוד ומפורסם, ומלחין פורה, היה (כשירו הידוע) - איש של ״חסד ואמת״.
אבא הכיר את דדי מגיל 12, כשהיה תלמידו במכינה, בגבעת שמואל. לאחר מכן עבר דדי ללמוד בישיבת כפר הרוא״ה. בגיל 16.5 איבד את אמו שנהרגה. או אז, כשמצב רוחה של המשפחה היה קשה, החליט אביו, שצריך להפיק לנער, שאהב כל כך מוזיקה, תקליט חסידי משיריו ומשירי חבריו לישיבה. הם פנו לאבא, שיפיק ויעבד את התקליט. אבל אז פקד את דדי אסון נוסף, ואביו נפטר בפתאומיות מדום לב.
הנער דדי נשאר יתום מאביו ומאמו, וכשעיניו כבויות ואין בהם אף זיק של שמחה, החליטו אבא ואמא לעשות כל שביכולתם, כדי שהתקליט יראה אור. סבו של דדי, חמיו, ועוד אנשים טובים הצטרפו לפרויקט, וביחד הוציאו, בשנת 1979, את תקליטו הראשון של דדי: ״ותחזינה עינינו״.
אחד השירים המרגשים בתקליט היה: ״הבט משמים וראה״, בלחנו של דדי.
אבא הזמין את דדי הנרגש לבצע את שירו לראשונה, כשהוא מלווה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ובמקהלת החזנים "יובל". אל דדי הצטרפו ארבעת חזני הערב: חיים אדלר, יצחק מאיר הלפגוט, סול זים ויעקב מוצן, כאשר במיוחד עבורם הוסיף אבא רצ'יטטיב חזני, שהותאם לכל אחד מהם.
את השיר, שהפך ליצירה של 9 דקות, הייתה לי הזכות לעבד לכל ההרכב הגדול הזה, וזו היצירה, שסיימה את חלקו הראשון של הקונצרט.
"נֶחְשבְנוּ כְּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה... נָא אַל תִּשכָּחֵנוּ!"
לזכרו של דדי ולזכרם של אלה, שנהרגו ושנטבחו השבוע ע"י חיות אדם.
הי"ד ויהי זכרם ברוך!
"הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ
מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה...יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם,
וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן".