היה מזג אויר סוער כאשר נכדו של הבעל שם טוב הקודש, הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז', הדליק את הנר הראשון בחנוכה. חסידיו היו סביבו, האזינו לברכות שבירך, הביטו בהתפעלות בשלהבת הקטנה, ונסחפו עמו לשירת 'הנרות הללו'.
לפתע השלהבת הקטנה התחילה לרקד בעצבנות עד שנעלמה.
תלמידיו של רבי ברוך נדהמו, הם רצו לראות מה יגיב הרבי, אך רבי ברוך ממעז'יבוז שקע בהרהורים.
הַשַּׁמָּשׁ ביקש להדליק שוב את הנר, אך רבי ברוך רמז לו שלא לעשות זאת.
לאחר דקות אחדות, אורו פניו של רבי ברוך, והוא התחיל לזמזם 'מעוז צור' עם חסידיו, עד שנשמעה שירה אדירה.
"הבה נשב ליד השולחן ונחוג את חג החנוכה כמו שצריך" – אמר רבי ברוך לחסידיו – "נר החנוכה ישוב אלינו, אחרי שיסיים שליחות חשובה, שהוטלה עליו על ידי בורא העולם".
החסידים שרו, האזינו לחידושי התורה, וחגגו את ליל חנוכה הראשון בשמחה ובהתלהבות - עד שעת חצות. לפתע השלהבת חזרה למקומה, והנוכחים הביטו בפליאה באור הקטנטן שחזר שוב לרצד...
רבי ברוך אמר לחסידים הנרגשים, שעוד מעט יבינו, מדוע הנר נעלם וכיצד הופיע שוב. עודו מדבר עמם והנה נשמע רעש גובר והולך של עגלה רתומה לסוס.
העגלה נעצרה ליד ביתו של רבי ברוך, ואחד החסידים המקורבים והמסורים ביותר של רבי ברוך נכנס, בגדיו היו פרועים, פניו היו חוורות מאימה, אך עיניו זהרו באושר ושלווה רוחניים, והוא נישק את ידו המושטת של רבי ברוך ממז'יבוז'.
הרבי ביקש שידליק נר ראשון של חנוכה, ולאחר שהדליק, הוא סיפר את סיפורו: לפני ימים אחדים יצאתי למסע, כדי להגיע לבלות את החנוכה במחיצת רבינו, ולפי החשבון הייתי צריך להגיע יום אחד לפני נר ראשון של חנוכה.
הייתי מאושר מעצם המחשבה שעוד מעט אגיע לכאן, ולכן, אפילו לא התאכסנתי בלילה בפונדק דרכים, למרות מזג האוויר הסוער. אך זו היתה טעות.
כאשר עברתי ביער בקטע חשוך במיוחד, שמעתי רעש מוזר, ופתאום תפסו אותי ידיים שריריות, הפילו אותי וערכו חיפוש מדוקדק בחפציי. התברר לי, שנפלתי קרבן לשודדי־דרכים, שחשבו שאני סוחר עשיר שנושא בכיסו סכום כסף עתק...
כשלא מצאו אצלי את האוצרות שחיפשו, לקחו אותי למסתור שבו מצוי ראש הכנופיה, שרצה – בשיטות משלו – להוציא ממני את "סודותיי".
השודדים ניסו "לאלץ" אותי לומר את האמת ע"י עינויים קשים, ולבסוף כלאו אותי בתוך במרתף חשוך, שהיתי במרתף כל הלילה, וגם ביום שאחריו.
השמש התחילה כבר לשקוע, כשראש הבריונים נכנס לחקור אותי שוב, וניסיתי להסביר לו את התענוג הרוחני בהדלקה אצל הרבי, שהיא שגרמה לי לנסוע במהירות בלי לעצור.
כשגמרתי לדבר, הוא הרהר ואמר, אנו נבדוק אם הסיפור שלך נכון, ואם יש לך באמת אמונה בלתי מעורערת בה' וברבי שלך.
אתה יודע שהיער שורץ סכנות מכל הסוגים, יש בו זאבים רעבים ועוד חיות טרף למיניהם, נשחרר אותך, ונראה אם יהיו לך סיכויים להשאר בחיים, ולא להיטרף ע"י חיות או ליפול לאחד הבורות, ולמות שם.
הוא שאל אותי, אם אני מוכן להכנס ליער המסוכן, חשבתי לעצמי שה' חנון ורחום, ובוודאי ישמור את דרכי, ועניתי לו: "כן! אני מאמין שבעזרת השם אצא מהיער בשלום".
ואז הוא ביקש: אתן לך ממחטה, אם תגיע בשלום לפרברי העיר של רבך, תזרוק את הממחטה לתעלה שמאחורי תמרור הדרך העומד שם, אנשיי כבר יעבירו אלי את הממחטה, וזה יהיה אות שיצאת מהיער בשלום. אם כך יקרה -אפרק את הכנופיה שלי ואחזור בתשובה.
האמת שקצת פחדתי, אבל, מצד שני הבנתי שיש לי אפשרות לקדש שם שמים, ולמרות הפחד עליתי על העגלה, ועזבתי את המקום.
הלילה היה חשוך ויללות הזאבים נשמעו, הסוסים נעצרו, כי לא ראו את הדרך מפאת החושך.
לפתע, נראתה לפני העגלה שלהבת קטנה, דקיקה, שבאה לקראתנו, וכשהגיעה אלינו החלה לנוע ולהתקדם, והסוס התקדם בעקבותיה כשהיא סוללת בפנינו את דרכנו ביער העבות והחשוך, והבנתי שהיה זה נר חנוכה שנשלח במיוחד ע"י ה' יתברך להדריך אותי בשלום, כך שאוכל להגיע לבית הרבי.
הגעתי לשערי שעיר, זיהיתי את המקום הסמוך לתמרור שהזכיר ראש השודדים, וזרקתי שם את הממחטה, ובכך סיימתי את חלקי בהסכם, ומיד שמתי פעמיי לכאן. יהי רצון שאזכה שהשודדים יחזרו למוטב, ויכופר עוונם.
החסיד סיים לדבר, וכולם הביטו בשלהבת הנר הקטנה שעמדה לדעוך, לאחר שסיימה את תפקידה.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
הבעל שם טוב הקדוש אומר, אין נגזר על האדם שום דין, אלא, אם כן, הוא פוסק בעצמו כן! וכשמלמד זכות על חברו – מלמד זכות גם על עצמו! ומציל את עצמו מהדין! (הבעש"ט על התורה פר' קדושים).
הבעל שם הקדוש אומר שכאשר רוצים לגזור את דינו של האדם, רוצים לקבל את הסכמתו, האם נראה לו - שהדין ראוי.
כיצד עושים זאת? מסובבים את הדברים, כך, שהאדם יראה או ישמע שחברו עשה דבר דומה למה שהוא עשה, והוא יגזור את הדין על מעשה חברו.
כאשר הוא אומר מה הדין הראוי על חברו, הוא לא יודע, שבעצם בזה הוא פסק את הדין על עצמו, וזאת הסיבה שנתנו לו לראות את המעשה של חברו.
האדם חושב שהוא פוסק דין על משהו אחר, אך, בעצם, הוא פסק את הדין על עצמו, שלא מדעתו, שזה שנאמר: "נפרעים מן האדם מדעתו ומשלא מדעתו" (אבות ג', טז').
יהי רצון שנראה את הטוב בכל אחד - והקב"ה יעביר חטאותינו ויושיענו, אמן!