1:
אם נפתח ״שולחן ערוך״ בהלכות פסח, נשים לב שההלכה הראשונה מתחילה בדברים אלו: ״שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום״.
מוסיף ואומר הרמ״א: ״ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח״.
מעניין שלפני כל אין ספור ההלכות והעניינים שקשורים לפסח, חשוב היה לרמ״א לציין מייד על ההתחלה את מנהג ״קמחא דפסחא״.
אומנם הרמ״א כתב שזה ״מנהג״, אך למעשה ה״קמחא דפסחא״ נחשב כמצווה חשובה ביותר ולא רק כמנהג.
אז מדוע בכל זאת הרמ״א כתב שזה ״מנהג״?
יש המסבירים שהוא התכוון על קניית החיטים וחלוקתם לעניים ממש בידיים, שזאת מעלה יותר גבוהה מלתת לעני את הכסף בלבד.
לפי זה, המצווה העיקרית של קמחא דפסחא היא נתינת הכסף עצמו לעניים, אך המנהג היה להתאמץ יותר, לקנות עבורם את החיטים, לזה כנראה התכוון הרמ״א.
שמעתי עוד הסבר, יותר קל לנו לקיים ״מנהגים״ מאשר ״ציווים״, לכן במצווה חשובה כל כך, היה חשוב לרמ״א שהיא תהיה חביבה על ישראל כ״מנהג״.
2:
השאלה הנשאלת היא, מדוע דווקא בחג פסח יש את מצוות ״קמחא דפסחא״?
מדוע אין ״קמחא דסוכות״ או ״קמחא דשבועות״?
ישנה עוד שאלה שזקוקה לביאור.
כשנשב בעזרת ה׳ בליל הסדר, נאמר: ״כל דכפין ייתי וייכל, כל דצריך ייתי ויפסח״.
לכאורה זה נראה כאילו אנחנו משקרים את עצמינו, אנחנו פה בביתנו באמצע סעודה, הדלת סגורה ואין סיכוי שיש מישהו מחוץ לדלת שבדיוק מחכה שנזמין אותו.
הרי אם באמת היינו רוצים להזמין מישהו לסעודה, ראוי היה להזמינו מסודר, כמה ימים לפני החג, ולא ככה בצורה שנראית כאילו אנחנו משקרים את עצמנו.
3:
מסופר על משה רבנו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר״.
אכן נודע הדבר - רש״י הקדוש מסביר ש״היה משה רבנו תמה, מה חטאו ישראל יותר משבעים האומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך״.
בעלי התוספות מוסיפים שעכשיו משה הבין מדוע גולים ישראל יותר משבעים האומות, בגלל שהם מספרים לשון הרע אחד על השני.
אם אינני טועה, שמעתי בשם ה״חפץ חיים״ שעיקר הסיבה בגינה נגזר עלינו כמה פעמים עונש גלות, בגלל שלא חשבנו מספיק אחד על השני!
גם אם לא שנאנו אחד את השני, אפילו אם לא הזקנו זה לזה, מספיק היה שלא עצרנו לרגע לחשוב, מה קורה עם השכן שלי, האם הוא בסדר? יש לו מספיק אוכל? אולי צריך עזרה במשהו?
בגלל זה התחייבנו גלות. מבהיל ממש.
4:
עכשיו נחזור לפסח.
כל כולנו היינו משועבדים במצרים על כל המשתמע מכך, גופנית ורוחנית עד שהקב״ה גאל אותנו בפסח.
אלא שכרגע בהווה שלנו, כדי להמשיך ולהגאל, חייבים אנו לרדת לשורש העניין ולהבין מהו הגורם האמיתי לשיעבוד ומה היא תשובת המשקל שמקרבת את הגאולה.
לאחר שהגענו להבנה מה גרם לנו לשיעבוד, מגיע חג הפסח ואיתו תשובת המשקל ״קמחא דפסחא”.
לפני ששאנחנו חושבים להתחיל ללמוד הלכות פסח, לפני שאנחנו חושבים על עצמנו, לפני שבכלל מתעסקים בלקנות את מוצרי החג, אנחנו מחפשים מי בסביבתנו זקוק לאוכל.
לא נרכוש מצות עד שנדאג קודם לתיתם לעניים.
את העניין הזה של לחשוב על הזולת לפני האני עצמי, צריכים אנחנו דווקא בפסח שהוא חג הגאולה, וזהו ה״קמחא דפסחא״.
5:
חשבתי עוד להוסיף ולהסביר, כשהיו ישראל ארבעים שנה במדבר, ההנהגה שלהם היתה - כל אחד לעצמו.
כשמישהו עשה מעשה טוב, השכר שקיבל היה מיועד רק לעצמו.
ולהבדיל שמישהו עשה מעשה רע, העונש שהיה מקבל היה מיועד אך ורק לו עצמו.
ההנהגה היתה איש איש לעצמו.
אך מהרגע שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל, חלה עליהם ההנהגה של הערבות ההדדית.
כשמישהו עשה טוב, כולם הרוויחו.
כשמישהו עשה רע, כולם הפסידו.
לפי זה אפשר להבין, עם ישראל נחשב כמיקשה אחת של שישים ריבוא נשמות, אחד זקוק לשני, האחד תלוי בשני.
אך אם חלילה קורה מצב שכל אחד חושב רק על עצמו, ללא התעניינות בזולתו, ללא אכפתיות שתקשר בין כל הנשמות, ממילא חוזרת ההנהגה שהיתה קודם כניסתם לארץ ואולי זה מה שגרם להם לגלות.
6:
עכשיו אפשר להבין גם את מה ששאלנו על ״כל דכפין ייתי וייכל, כל דצריך ייתי ויפסח..״.
מילים אלו לא מופנות כהזמנה לאורחים, כי אם היינו רוצים באמת להזמין אורח, היינו צריכים לעשות את זה מוקדם יותר.
מילים אלו קשורות ל״והגדת לבנך״.
כשאנחנו יושבים בליל הסדר, אנחנו מסבירים לילדים שלנו את הבסיס החשוב לחיי גאולה
שכדי להצליח צריך קודם כל לחשוב על השני.
אם נחשוב על השני, נקשר את כל חלקי הנשמות לנשמה אחת גדולה של ערבות הדדית, כזאת שמתאימה לישיבה בארץ ישראל.
7:
אם בגאולה עסקינן, זה הזמן לציין את מה שלמדנו: ״כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם״
לכאורה, מה הקשר בין הדברים? מדוע הזכרת המקור של דברינו מביאה גאולה לעולם?
אולי לפי מה שאמרנו אפשר להסביר, כשאדם אומר וורט יפה, בלי לשים לב הוא מעדיף להגיד את הדברים בשמו עצמו, ככה לכאורה יותר יעריכו אותו .
אבל אם נעצור רגע, נחשוב על השני, על המקור האמיתי ממנו שמעתי את הדברים, הוא זה שראוי לעמוד מאחורי הדברים.
המעשה הזה של לחשוב על השני, הוא לב ליבה של הגאולה.
ממילא, האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם.
אז הנה לכם, את הדברים האלה זכיתי לשמוע שבוע שעבר מפיו של הדרשן הרב חיים זאיד שליט״א, פיו מפיק מרגליות.
8:
השבוע זכיתי להוציא עם חברי ישי לפידות שיר שכתבנו והלחנו ביחד, השיר נקרא ״גאולה״.
יושב ומחכה לך, דקה ועוד דקה
הזמן עוטף בינתיים, את כל הדאגה
ולמה מתעכבת, ולמה מחכה
יושב ומחכה לך, מתי את מגיעה
בכל מקום ביקשתי, עברתי יבשות
אז מה את מבקשת, תני לי איזה אות
ולמה מתעכבת ולמה מחכה
יושב ומחכה לך, מתי את מגיעה
גאולה, גאולה
העולם כבר משוגע
וכאן הכל שוקע, רעש מהומה
מתי את כבר תבואי, גאולה
את הלב שלחתי, בתוך תפילה תמה
כמו יונה שעפה, אל תוך הסערה
ומישהו למעלה שומע את הקול
אל תדאג אומר לי, היא באה בקרוב
חג שמח לכולם
עמירן דביר (דבורקין) הלוי