במגילה אנו נפגשים עם דמותו הייחודית של בעז: "וְהִנֵּה־בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'" (רות ב:ד).
בעז מגיע מבית לחם לשדהו ומברך את עובדיו באומרו: "ה' עִמָּכֶם", והם עונים לו: "יְבָרֶכְךָ ה'". פרשנים מציינים שהקדמה זו נראית לכאורה מיותרת; מה אכפת לנו שבעז התגורר בבית לחם, ומה חשיבות יש לכך שהוא בירך את עובדיו? לכאורה, כל זה נראה לא רלוונטי לסיפור.
הגמרא (מכות כג ע"ב) מסביר שההקדמה הזו, אף שנראית חסרת חשיבות, מעבירה מידע חשוב: בעז הגיע ממושב בית דינו בבית לחם. הברכה הזו הייתה חלק מתקנה ספציפית וקצרת טווח של הבית דין . באותה תקופה, אנשים לא נהגו לברך זה את זה בשם ה' באופן ישיר והקפידו להשתמש בכינוי לשם ה'. השינוי הזה, שתיקנו בעז ובית דינו, נבע מתקופה של מצוקה גדולה. העם היהודי עמד בפני רעב נורא, משבר כה חמור שאפילו מנהיג כמו אלימלך נטש את קהילתו וארצו. בעז הנהיג תקנה לברך זה את זה בשם ה' בתקופת משבר ומצוקה, כדי להעצים את הכרת הערך המולד של כל אדם. שימוש בשם ה' בברכה מסמל את ההכרה שכל אדם נברא בצלם אלוקים וראוי לכבוד.
תקנתו של בעז הייתה כה מהפכנית שהיא דרשה וקיבלה אישור מבית דין של מעלה בשל חשיבותה העמוקה בהצלת העם, אחת משלוש תקנות בלבד שזכו להבחנה זו. כפי שאומרת הגמרא:
"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשׂוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה וְהִסְכִּימוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה עַל יָדָם, [אֵלּוּ הֵן]: מִקְרָא מְגִילָּה, וּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם [בַּשֵּׁם], וַהֲבָאַת מַעֲשֵׂר." (מכות כג ע"ב)
האישור הזה הדגיש את החשיבות וההשפעה העמוקה של יוזמתו של בעז בהעצמת ואיחוד העם בזמן משבר.
הברכה שימשה תזכורת מתמדת לחובה שלנו. היא הדגישה את הרעיון שעלינו להתייחס זה לזה בכבוד ובזהירות, בהכרה שאנו לא רק יצורים אינטיליגנטים אלא יצורים שנבראו בצלם אלוקים. זה מציע גישה שונה לחלוטין לאופן שבו אנו מתייחסים לאנשים אחרים. זה הזכיר לנו את חובתנו לקיים את המצווה "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" — להשתמש במידת הרחמים ולהיות גומלי חסד לשני, כפי שמסבירים חז"ל:
"לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו. הוּא רַחוּם וְאַתָּה תְּהֵא רַחוּם, הוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים וְאַתָּה גּוֹמֵל חֲסָדִים." (רש"י על דברים יא:כב).
תקנתו של בעז מדגישה שכבוד לחברינו הוא דבר שעלינו לתרגל בכל עת. במיוחד בזמן של התפרקות החברה, בעז רצה להדגיש שכולנו נבראנו בצלם אלוקים וראויים לכבוד. הרעיון הזה מודגש עוד יותר בדברי חז"ל האומרים שבזמן שאדם עוזב את העולם הזה, יישאלו אותו:
"כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים והמלכת קונך שחרית וערבית והמלכת את חברך עליך בנחת רוח?" (מדרש מובא בספר בראשית חכמה ובאגרת הגר"א)
"האם עסקת בלימוד תורה ובמעשי חסד? האם הכתרת את בוראך כל בוקר וערב? האם הכתרת את חברך בנחת רוח?"
אם יש לו את התכונות הללו, נשמתו תצא מגופו כמו בנשיקה.
המדרש מדגיש את חשיבות ההתייחסות לאחרים כבני מלוכה, בהענקת הכבוד והחסד המקסימלי. רעיון זה קשור ישירות לתקנתו של בעז לברך אחרים בשם ה'. על ידי שימוש בשם ה' בברכות, בעז ועובדיו הכירו בצלם אלוקים הטמון בכל אדם. הנוהג הזה שימש תזכורת לכך שכמו שאנו מכבדים ומעריצים את ה', עלינו גם להכיר ולכבד את הניצוץ האלוקי שבתוך כל אחד מחברינו.
בזמננו אנו, בעידן של פירוד וחוסר יציבות חברתית, כאשר אנו חשים דבר דומה של התפרקות החברה, לקח ברכת בעז רלוונטי מתמיד. עלינו להדגיש את הערך של כל אחד מאיתנו. חילוף הברכות בין בעז לעובדיו משמש כלקח מכריע כיצד עלינו להתייחס זה לזה בחיי היומיום, בהכרה בקדושה הפנימית של כל אדם. מגילת רות מזכירה לנו שהברכות הקטנות יכולות להוביל לשינויים גדולים ולהכיל עוצמה עצומה לדורי דורות. כשם שתקנתו של בעז הזכירה לאנשים את ערכם המולד, גם אנו יכולים ליצור עולם יותר רחום על ידי הכרה בכבוד כל אדם שאנו פוגשים. נלמד לקח זה בלב שלם ונברך זה את זה באדיבות.
נזכור דברי המדרש: "בועז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה. אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי." (רות רבה ז)
נברך זה את זה מתוך הכרה בצלם אלוקים שבנו, ובאדיבותנו נהיה ראויים לראות את חסד ה' עוטף אותנו בזמנים קשים אלו.