האם הצום נועד כדי לגרום לנו סבל? | וגם: זה מה שלומדים מהצום על הורות

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אין כוונת הצום לגרום סבל, (יומא עד, רש"ר הירש, ויקרא טז, כט), אלא להחסיר מהגוף את מה שהוא זקוק לו,  שעל ידי כך אדם יפתח רגישות גבוהה יותר, גם ברמה הרוחנית (כד הקמח, תענית, ד, א) וגם ביחסיו עם זולתו. "כשאדם מתענה, אז הוא חסר לחם שאינו אוכל וכואב לו, אז מרגיש צער העני שתמיד הוא חסר לחם איך הוא בצער ובכאב, ומרחם עליו" (של"ה, תענית, נר מצווה, מ). רש"ר הירש (במעגלי שנה, ב, פב ואילך): "ימי הצומות לא באו להחדיר בנו רוח יאוש ודכאון אלא כדי להורות לנו את הדרך לעלות... לקראת הכרה והערכה עצמית נאותה, לקראת התרעננות והתעוררות של שמחה ושגשוג".

האם משמעות הדבר שגוף האדם הוא סוג של "יצר הרע" שיש להחלישו מעת לעת כדי להיות רגיש לרוחניות ולזולת? לפחות לפי דעת כמה מחכמי ישראל, כיוון זה אינו נכון.

כל היושב בתענית נקרא חוטא... 'וכפר עליו (על הנזיר) מאשר חטא על הנפש', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין... לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו (ואסור להחליש את הגוף), שנאמר בקרבך קדוש (תענית, יא. וכן פסק הרמב"ם, לחם משנה, דעות, ג,א).

הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, הגוף תוכנן כך שיקדם את המטרות של האדם בעולם. אמנם יש מניעים גופניים שיכולים להסיט את האדם מהמטרה הנכונה, אך גם מניעים נפשיים יכולים לעשות זאת. לכן, הגוף והנפש אינם חופפים למושגים רע וטוב. אלו כוחות שונים שעומדים לרשות האדם, ובידו הבחירה להשתמש בהם לטוב או למוטב. אם כן, מדוע תכלית התענית מושגת על ידי החסרת מזון מהגוף?

***

הרב אליהו דסלר מלמד כי האדם מורכב משתי נטיות הפוכות: נתינה ולקיחה. "שני הכוחות האלה – הנתינה והנטילה – הם שורשי כל המידות וכל המעשים" (מכתב מאליהו, א, קונטרס החסד, 32). האכילה מדגישה את הצורך של האדם לקחת, להישען על מה שמחוץ לו כדי להתקיים. יש בה פוטנציאל לריצה אחר השלמת הנזקקות של האדם וחיזוק תחושת "חסר".

כאשר אדם עסוק יותר מידי ב"לקחת" קשה לו יותר להיות "נותן", ולכן מידי פעם נדרשת "תזכורת" על ידי פעולה פיזית ונפשית של התכנסות פנימה והימנעות מלקחת אוכל – מה שיאפשר לנקודה הפנימית של ה"נותן" שקיימת בו, לשוב ולהבליח ביתר שאת. הגוף והנפש יחד מתכנסים פנימה אל תוך עצמם. בצום, שניהם מתקיימים באופן עצמאי עם פחות הישענות על לקיחה מבחוץ. ההתכנסות נעשית במקביל הן על ידי הימנעות מאכילה (גוף) והן על ידי התמקדות ביעד שאליו מכוון הצום (נפש).

ההימנעות מאכילה מגבירה גם את כח ה"נותן" וגם את כח ה"מקבל". מצד אחד אדם עוצר ממרוץ הלקיחה וממילא מתגבר אצלו יסוד הנתינה, העצמאות והעדר התלות – הנה הוא חי מבלי לקחת מזון מהסביבה, מעין "משק אוטרקי" שקיים מיניה וביה. מצד שני האדם חווה יותר רעב ונזקקות.

גם בשגרה האדם ב"מתח פנימי": הוא גם עצמאי וגם תלוי, גם צלם אלוקים וגם עפר מהאדמה, גם נותן וגם מקבל. הצום מעצים מתח זה, כי מצד אחד אדם מרגיש יותר עצמאי (הוא ממחיש לעצמו שאפשר לחיות גם בלי "לקחת" אוכל כל רגע) ומצד שני הוא רעב ומרגיש יותר תלוי (מה שמחזק את התשוקה "לקחת").

כעת יש לאדם בחירה, להיכן לנתב כל אחד מהכוחות הללו. הוא יכול לנתב את הרעב – התשוקה להיות תלוי שמחזקת אצלו את כח ה"מקבל" –  לכיוון של יותר הכנעה כלפי הבורא ויותר רגישות כלפי הסבל של הזולת הנזקק (ונזקקות היא לא רק לאוכל). לצד זאת, הוא יכול לנתב את השחרור מהתלות באוכל – שמחזקת אצלו את כח העצמאות, את כח "הנותן" - ליותר רוחניות ודאגה לזולת.

כאשר אדם "משתמש" בצום בצורה מושכלת, הצום עוזר לו להשתפר. אבל יכול להיות שהצום דווקא יזיק, שאדם ינתב את הכוחות הפוך: את ה"מקבל" כלפי עצמו ואת ה"נותן" כלפי הזולת (למשל להיות יותר תובעני ועצבני – ספר חסידים, תריז, א). מצבים מנוגדים אלה מתוארים בדברי הנביא:

הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע... הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ, הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים... הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (ישעיהו נח).

התענית מחדדת את המתח בין "נותן" ל"מקבל", ובעיקר את בחירת האדם להיכן לנתב את כל אחד מהכוחות הללו. חז"ל הגדירו תענית שאינה מתוכננת מראש כ"בלון נפוח" (תענית, יב), כלומר כמעשה חיצוני נטול משמעות. אם האדם משתמש בתענית כדי לכוון את כוחות הקבלה והנתינה שבו למקומם הנכון, יש בה טעם. אך ללא זה, במקרה הטוב היא מיותרת, ובמקרה הגרוע – מזיקה כפי שהנביא מתאר.

בארבע תעניות הדבר נעשה על רקע של צער, ולכן אם חלה התענית ביום שישי, דוחים אותה ליום ראשון בהתאם לכלל ש"אין מקדימים פורענות" (מגילה, ה). לעומת זאת, בתענית אסתר הדבר על רקע של שמחה, ולכן כשהיא חלה ביום שישי, כמו השנה, מקדימים אותה ליום חמישי.

***

המשמעות המעשית להורות, שכאשר רואים התנהגות של הילד שטעונה שיפור, נשאל את עצמנו מה התכונה הנייטראלית שבבסיס ההתנהגות שלו, וכיצד הוא יכול להשתמש בה בצורה חיובית? ה"בעייה" אינה בתכונת הנפש, אלא באופן שבו מוציאים אותה אל הפועל, בכיוון אליו היא מנותבת.

שימו לב להתנהגויות חוזרות של הילד שמטרידות אתכם, והגדירו מהי התכונה הבסיסית שעומדת מאחריהן. נסו לזהות את הצרכים והנטיות הטבעיות של הילד, כמו הצורך בקבלה, נתינה, עצמאות וכדומה, וחפשו דרכים לספק אותם באופן בריא ומאוזן. למשל, האם הוא מנסה "לקחת" יותר מדי, או להיות "נותן" או "עצמאי" באופן קיצוני?

שוחחו עם הילד על התכונה שבבסיס ההתנהגות, והסבירו לו שהיא חלק טבעי מהאישיות שלו והיא לא "רעה". חפשו יחד דרכים שבהן הילד יוכל לממש את התכונה הזו באופן חיובי. למשל: סקרנות - קריאת ספרים; צורך בתשומת לב - פעילות משותפת איכותית; עצמאות - משימות שהוא יכול לבצע לבד.

לדוגמה, אם הילד אוהב לפרק דברים ולהבין איך הם עובדים, הוא אולי בעל נטייה לחקר ולמידה. אפשר לתעל זאת להעמקה בלימוד, יצירה, ניסויים שיעזרו לו להבין כיצד דברים עובדים ופעילויות טכנולוגיות.

דוגמה שמצויה מאוד אצל ילדים עם הפרעת קשב (ADHD) הילד נוטה להתנהגות תוקפנית. התכונה הבסיסית יכולה להיות הגנה עצמית, רדיפת צדק או הוכחת יכולת. ניתן לנתב כח זה בדרך בונה, למשל ללמד אותו כיצד לעמוד על שלו ולהגן על עצמו באופן אפקטיבי, להגן על מישהו שזקוק לעזרה, לתת לו מקומות שבהם יוכל לבטא את "כוחו" ולא רק בצורה פיזית, לאפשר לו יותר פעילות גופנית והוצאת אנרגייה.

דוגמה לשיחה עם הילד: "אני מבין שאתה רוצה להגן על עצמך. אני שמח שאתה רוצה להגן על עצמך. הצורה שבה אתה עושה זאת משיגה לך תוצאה הפוכה וזה מעציב אותי כי אתה פוגע בעצמך – כשאתה נוהג באלימות בסוף אתה נתפס כחלש, כועסים עליך, אתה עושה משהו שהוא לא טוב/אסור. מצד שני אתה צודק לגמרי שאתה חייב להגן על עצמך.

מה נעשה? האם יש לך רעיונות כיצד לעשות זאת בצורה שתשיג את המטרה? האם יש חלופות טובות יותר? האם אנחנו יכולים להחליט מה בכלל סכנה עבורך? אולי אתה מגן איפה שאין באמת סכנה? אולי יש שיטות הגנה משוכללות יותר? רוח השיחה היא שההורה "בא מהצד של הילד", הוא מזהה את המניע החיובי שבבסיס ההתנהגות ו"רוכב" איתה לכיוון בריא.

העיקרון המרכזי הוא לגלות הבנה, פתיחות ויצירתיות לתעל את התכונות של הילד לכיוון חיובי, במקום להילחם נגדן. לזהות את הפוטנציאל שבכל תכונה ולהדריך את הילד לממש אותה באופן חיובי ומועיל.

הקדמת פירוש המשנה לרמב"ם "שֶׁחֻרְבַּן הַנֶּפֶשׁ בְּתִקּוּן הַגּוּף וְתִקּוּן הַנֶּפֶשׁ בְּחֻרְבַּן הַגּוּף. שֶׁהָאָדָם כְּשֶׁיִּהְיֶה רוֹדֵף תַּאֲווֹת וּמַגְבִּיר הַמֻּרְגָּשׁוֹת עַל הַמֻּשְׂכָּלוֹת וּמַעֲבִיד שִׂכְלוֹ לְתַאֲווֹתָיו עַד שֶׁיַּחְזר לִהְיוֹת כִּבְהֵמָה". הרמב"ם מדייק ומציין שאין הבעייה עם עצם הגוף וצרכיו, אלא בבחירת האדם להיות להוט אחרי חלק זה יתר על המידה.