פרק ב': אם בעיר עזה הצפונית לרפיח, מצינו כמה "מקומות קדושים" שנוכל לבקר בהם לאחר שחרור העיר מהמרצחים הנאצים (כבתי כנסת העתיקים, בית העלמין היהודי העתיק, קברו של ר"י נאג'רה, שרידי ארמון שמשון, והר שמשון), הבה נחפש 'מקומות קדושים' באיזור רפיח.
'מקומות קדושים' טרם מצאתי ברפיח, אולם 'מקומות לאומיים' המזדהים עם התנועה הציונית, יש גם יש.
כך, סח לי אחד מוותיקי מדריכי הטיולים ב'מדרשת דרום', שאחד המקומות אליו היה מטייל עם קבוצות ברצועת עזה לפני טעותה של ממשלת ישראל בגירוש המדמם בשנת תשס"ה (2005), - היה בחולות רפיח באתר "דקל אבשלום" שהוא המקום בו נמצאה גופתו של אבשלום פיינברג. בעבר האתר היה משולט באנדרטה בעברית.
אז לאחר שחיילי צה"ל, טבלו בחוף הים בעזה, ושמועות טוענות שאף התפללו מנחה על שרידי בית הכנסת המקומי מימות חז"ל, האם בהמשך הלחימה נראה את כוחות צה"ל מגיעים ל"דקל אבשלום" שלמרגלותיו נמצאה גופתו של לוחם מחתרת ניל"י אבשלום פיינברג ברפיח?!
מיהו היה אבשלום פיינברג שנטמן בחולון רפיח, ודקל צמח על קברו?
אבשלום פיינברג נולד בסתיו תר"ן (1889) במושבה גדרה וגדל על ברכי סבו החרדי ר' מאיר בלקינד. אביו, ישראל פיינברג היה אחד ממקימי העיר חדרה, ועסק ביבוש הקרקעות שבה, ולימים עברו דירה לחדרה.
בגיל צעיר אבשלום פיינברג הקים אגודה שמטרותיה היו, לגרום לארץ ישראל שהייתה בשנים אלו תחת שליטתה של האימפריה העות'מנית, להיות חופשית.
בגיל יותר מאוחר השתתף אבשלום פיינברג במחתרת ניל"י (ראשי התיבות: נצח ישראל לא ישקר, מתוך שמואל א', ט"ו, כ"ט) שעזרה לאימפריה הבריטית במלחמתה כנגד הטורקים.
בשנת תרע"ד (1914) על חוף הים אותתו חברי מחתרת ניל"י לאוניות הבריטיות, ונתפסו על ידי הטורקים והואשמו בבגידה בשלטון.
לאחר שאבשלום ראה את הטבח האיום שערכו הטורקים לעם הארמני, הוא כותב ביומנו:
"כבר נשחקו שינַי מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת בדרך העולה ירושלימה, ואשאל את עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915 – או בימי טיטוס או נבוכדנצר?".
בהמשך תוהה פיינברג האם מותר ליהודי להוזיל דמעה על רצח הארמנים.
בחורף שנת תרע"ז (1917) אבשלום פיינברג, יחד עם יוסף לישנסקי כשהם מחופשים לבדואים ובליווי מורה דרך בדואי, נסעו השנים למצרים דרך עזה, כדי ליצור קשר עם הבריטים.
באזור רפיח הסתבכו השניים עם שבט בדואי עוין, שחפץ להרוג אותם. לישנסקי נמלט, ופיינברג, נורה בראשו ונהרג. פרט מעניין לדעת שבכיסו היו כמה תמרים שלקח כצידה לדרך.
ידידיו מתנועת ניל"י, ואף השלטון הבריטי החל לחפש את פיינברג, אולם לשווא.
שנים רבות היה רצון להביאו לקבר ישראל, אולם לא היה אפשרי לעשות זאת עד לשנת תשכ"ז (1967), שאז ממשלת ישראל שלטה ברצועת עזה וסיני.
במשך שנים רבות, היו שהטילו ספקות בניקיון כפו של לישנסקי שנותר בחיים[1], והיה חשדות שהוא בעצמו רצח את פיינברג עקב מריבה אישית ביניהם הקשורה בלוחמת נוספת במחתרת ניל"י בשם שרה אהרונסון.
לאחר מלחמת ששת הימים, ד"ר שלמה בן אלקנה חיפש בקדחתנות את קברו של פיינברג, ולאחר שחישבן היכן הוא נרצח, הוא הגיע למקום מסוים בחולות רפיח, בו הוא מצא עץ תמרים, מה שגרם לו להיזכר שבכיסו של אבשלום פיינברג היו תמרים שלקח לעצמו צידה לדרך.
הוא יצר קשר עם ידידו שייח' פרייח, שענה לו בפשטות, שהמקום עליו הצביע בן אלקנה בחולות רפיח בו צומח עץ דקל, מכונה אצל הבדואים בשם "קבר היהודי"(!).
בהמשך חקר בן אלקנה בדואים שזכרו שאבותיהם התנפלו על פיינברג ולישנסקי והרגו אחד מהם במקום זה.
כך, לאחר מלחמת ששת הימים, הגיעו לחולות רפיח משלחת ישראלית וחפרה מתחת לעץ, וגילתה שלד עצמות. השלד נשלח למכון של הפתולוג פרופ' היינריך קרפלוס, וזוהה מעל כל ספק שהוא של אבשלום פיינברג.
מציאת השלד גרמה לטיהור שמו של יוסף לישנסקי שכאילו רצח אותו בעקבות הסכסוך האישי שהיה ביניהם.
לבסוף הועברה גופתו (ושאר גיבורי מחתרת ניל"י) להר הרצל, שם מדינת ישראל הכירה לראשונה בחלקה של מחתרת ניל"י על הקמת המדינה, והוקמה במקום אנדרטה מכובדת המנציחה את שמו. למקום הובא חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח במעמד מכובד בראשות אישי ציבור, בראשות הראשון לציון ורבה של ירושלים הגרש"מ עמאר.
כך שבביקורינו הקרוב ברפיח המשוחררת, נוכל לבקר במקום הירצחו של אבשלום פיינברג, שם בעבר היה שלט עם הדברים הבאים:
•
[1] שנתיים לאחר מכן, הוא נתלה בדמשק בידי הטורקים.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com