אינספור התארגנויות חברתיות, חלקן רשמיות וממוסדות ואחרות ספונטניות לחלוטין, פקדו את המרחב הציבורי מאז השבעה באוקטובר. יש מהן שהוקמו בין לילה ופעלו למלא את הוואקום שהותירו מוסדות המדינה, שהתגלו במלוא החידלון שלהם – אולי כתוצאה משאננות יתר ואולי בגלל חוסר ראיה לטווח רחוק.
>> למגזין המלא - כנסו
אחת התופעות המבורכות שהאירו בקרני אור של תקווה את האופק הלוחמני ורווי הכאב של שכול ואובדן, היה גל ההתנדבות והסולידריות ששטף את כל שכבות החברה בישראל.
בהעדר מתן מענה מסודר ממוסדות המדינה, האזרחים הבינו מיד את הצרכים ופעלו במהירות למלא את החוסרים.
כך למשל היה באולם במרכז בני ברק שהפך למחנה מפונים של מאות משפחות שפונו מיישובי הדרום, יוזמה פרטית לחלוטין של אנשים טובים התפרצה ונטעה תקווה בליבם של האנשים שהם לא לבד.
צריך לציין ביושר שההתגייסות חסרת התקדים הזאת, לא דילגה על אף קבוצת גיל, מגזר דתי או חילוני, מגדר וזהות פוליטית, מחברה שסועת קרבות הפכו האזרחים את המושג 'מלחמת אחים' למושג 'אחים למלחמה'.
בעלי מסעדות מתל אביב או נשים חרדיות מבני ברק וירושלים סיפקו ארוחות לעשרות אלפי חיילים ומפונים. אושיות תקשורתיות, משפיעי דעת קהל ניצלו את החשיפה הגבוהה שיש להם כדי לתרום ולהתרים צדקה ולעורר מודעות.
מתנדבים חרדים מצאו את עצמם מתחבקים עם אנשים שמעולם לא חשבו שתהיה להם שפה משותפת איתם, אנשי ימין ושמאל פוליטי הפכו לידידים קרובים שיודעים לדלג מעל המכשולים החברתיים והתרבותיים הצפויים או המפתיעים.
בשולי משלוחי האוכל המוכן, היבש או המבושל, שיצאו משורה ארוכה של מוקדים בעורף אל החזית, היו גם קבוצות, ובראשן 'חמ"ל האחדות' של 'כיכר השבת', שהציבו לעצמן למטרה להגיע לנחם ולעודד את אלפי המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן מכל בטבח הנורא ובמלחמה שהגיעה מיד אחריו.
מדובר באנרגיה חברתית שהייתה חבויה בנו - הסולידריות הישראלית שמסרבת לדעוך עם השנים, גם אם היא מכוסה לפעמים בשכבה עבה של אבק פוליטי וקרבות חברתיים יצריים ומפלגים.
השאלה שמנסרת בכל אופן באוויר המתוח, היא, מה יקרה לכל האנרגיה החיובית הזו לאחר שהמלחמה תסתיים? האם נחזור כולנו להחביא ולהצניע את רוח הנתינה שהקימה וייסדה פה הרבה מאוד חמ"לים או שמשהו קרה והשתנה פה כדי להישאר?
על השאלה הרטורית (כמעט) הזו, צריך להשיב בכובד ראש ולאחר מחשבה ושיחה עם אנשים שנוגעים בדבר, אלו שנמצאים בליבת העשייה החברתית ועמוק בתוך מערכת הנתינה והעזרה גם בימים כתיקונם.
שמריהו, אב לחמישה, בשנות הארבעים לחייו, הוא פעיל חסד ידוע ומוכר באזור מגוריו במרכז הארץ. הוא אמנם זוכה להכרה מהרשויות אבל מה זה תקן של חצי משרה מול זמינות מלאה לאורך כל שעות היממה. למרבה ההפתעה - או שלא, פגשתי אותו כשהוא נושא על שכמו תיק עם סידורים... ובידו שקית עם כיפות.
זה בנוהל, תשמישי קדושה?, שאלתי.
"לא לא", הוא ענה לי בחיוך צנוע, "זה הולך לבית האבלים, העיר שלנו שיכלה את טובי בניה במתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ומדי מספר ימים אנחנו מתבשרים על עוד משפחה שיושבת שבעה על בן שנפל בשדה הקרב".
"וזה", הוא ממשיך, "מלבד האוהלים, והכיסאות והתאורה והאוכל שסיפקנו לכמעט עשר משפחות אבלות באזור".
התחלתי להבין על מה מדובר, את גילויי האחווה העצומים אליהם אנחנו נחשפים בתקופה הזו.
בין לבין שאלתי אותו, האם אתה חושב שעוצמת הנתינה ורוח ההתנדבות ימשיכו איתנו? יהיה שינוי או שאנחנו נחזור כל אחד לפינתו?
"שאלה טובה", הוא עונה, "אין ספק שבחודש וחצי מאז תחילת המלחמה, נוספו הרבה מתנדבים וכאלה שרוצים לתרום ולהיות שותפים בתעשיית הנתינה והחסד, זה דבר עצום ומבורך, אבל אנחנו גם מבינים שזה גל זמני שמבוסס הרבה על הרצון להיות שותף במאמץ המלחמתי, הרבה אנשים מרגישים ככה שייכות למלחמה".
"בעזרת השם, כשנחזור לשגרה", הוא מוסיף, "כבר יהיה פחות צורך בשותפים ונוכל לחזור למצבת הרגילה, זה לגיטימי שבשעת צרה אנשים יותר מתלכדים, עם זאת, חייבים להדגיש שהרבה מאוד אנשים נחשפו יותר לצורך היומיומי ולפעילות השוטפת ואני בטוח שגם בימי שגרה הם ימצאו את עצמם תורמים יותר".
גם חנוך, איש חסד בתחום הרפואי באחת מהערים החרדיות, משתף אותי על השינוי העצום שגרמה המלחמה. "הרבה מאוד אנשים מתקשרים ושואלים במה הם יכולים לסייע, האם יש צורך מוגבר יותר להסיע חולים או קשישים, אפילו הרגשנו עלייה במסירת תרופות ומוצרים תומכים, אנחנו נמצאים בפתחו של החורף וכבר קיבלנו יותר הצעות לתרום תנורים לנצרכים, אין לי דרך לקשור את זה באופן ישיר למלחמה, אבל ודאי שהאווירה שיש בציבור של הרבה יותר נתינה וסיוע, של רצון להשתתף, לתמוך".
"מה שמעניין", הוא מוסיף, "הרבה מעדיפים לתמוך דווקא בלוחמים ומשפחות הנופלים אבל מי שהיו זקוקים להרבה עזרה הם אלו שפונו מבתיהם ביישובי העוטף וקו העימות והגיעו להתארח במרכז הארץ אצל קרובים ומכרים.
"האם זה ימשיך באותה עוצמה גם בימים שאחרי המלחמה? סביר להניח שלא, שתהיה חזרה לשגרה וכל אחד יחזור לענייניו, אבל אין ספק שמשהו השתנה, הציבור זז, בשונה מתקופת הקורונה שהיה חשש להידבק, פה אנשים מסתערים לעזרה, צריך רק לנתב אותם לשמור על הרצון וההכלה גם לעתיד".
לסיכום: שמריהו וחנוך צודקים. אין ספק שהצורך הקבוע מתגבר בימי מלחמה, בגלל המצב המתוח, יש רבים שרוצים לתת מעצמם ולהיות שותפים. האם יהיה צורך בהם גם אחרי המלחמה? סביר להניח שלא. ואולי גם רוח הנתינה שלהם תדעך, אבל מה שכן ניתן לעשות כדי לשמר את הרצון, זה ליצור מודעות והכרה של הנותנים והחזקים - לבין אלו שזקוקים ומוחלשים יותר. ככל שהחברה כולה תדע להכיר בצרכים של החלשים, ככה היא תתחזק יותר.
אם נשכיל לנצל את הימים האלו כדי ליצור יותר הזדהות עם מטרות האחדות, ככה נוכל לשמר את רוח ההתנדבות וההדדיות לאורך ימים ושנים. הפוטנציאל קיים, הדרך סלולה. רק צריך לפסוע בה בעז"ה בתבונה.