1:
״ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל״.
הגמרא במסכת מגילה (י:) אומרת: ״תניא, אותו היום היתה שמחה לפני הקב״ה כיום שנבראו בו שמים וארץ״.
בפרשתנו כתוב: ״ויהי״ ובבריאת העולם כתוב: ״ויהי ערב ויהי בוקר״, מזה לומדת הגמרא שהקב״ה שמח ביום השמיני כמו ביום שברא את עולמו.
השאלה הנשאלת היא מדוע, מה הקשר בין תחילת פרשתנו העוסקת ביום השמיני למילואים, ליום בריאת העולם.
גם ב״בראשית רבה״ כתוב שבעת הקמת המשכן אמר הקב״ה: ״נדמה בעיני כאילו באותו יום בראתי את עולמי״ כיוון שכבר מתחילת בריאת העולם נתאווה הקב״ה ליחד שמו וקדושתו בעולם ע״י המשכן עצמו.
אם כן, מהו הקשר בין בריאת העולם והקמת המשכן.
את התשובה אפשר למצוא בסוף מסכת מגילה.
המשנה שם אומרת שב״מעמדות״ (היו בבית המקדש עשרים וארבע משמרות של כהנים ולווים שכל משמר תפקידו היה לשרת שבוע אחד בשליחותם של שאר ישראל שנמצאים רחוק ושייכים לאותו משמר, ובשעה שבירושלים היו מקריבים בשם שאר ישראל את הקורבנות, ישראל שבאותו משמר שנמצאים רחוק מירושלים היו מתאספים בעריהם ומתפללים שם על קרבן העם שיתקבל ברצון והיו מתענים וקוראים בתורה) היו קוראים במעשה בראשית, והגמרא מסבירה מדוע דווקא במעשה בראשית, שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמיים וארץ שנאמר ״אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי״.
אברהם אבינו ביקש מהקב״ה הבטחה שלא יקרה שוב כ״דור המבול״ גם אם ישראל יחטאו.
הבטיח לו הקב״ה שע״י שעם ישראל יקריבו קורבנות יש להם הבטחה שהעולם ימשיך להתקיים לעולם.
בזמן הזה כשאין בית המקדש קיים, ע״י שקוראים בסדר קורבנות מעלה להם הקב״ה כאילו ממש הקריבו אותם ומוחל לעם ישראל על כל עונותיהם.
אם כן עכשיו מובן הקשר בין תחילת פרשת ״שמיני״ לבריאת העולם.
כשברא הקב״ה את העולם, חיכה לרגע שבו ישכין את שמו בתוך בני ישראל, וזה קורה בפרשתנו ביום השמיני למילואים, יום שמתחילים בו את הקרבת הקורבנות במשכן, מעכשיו שוכן הקב״ה בין עם ישראל והרי זה שקול כבריאת עולם חדש.
אם כן, ״ויהי ביום השמיני..״, הוא היום שחיכה לו הקב״ה מאז בריאת העולם.
זאת הסיבה שקוראים ב״מעמדות״ במעשה בראשית.
המעמדות באים כהשלמה לקורבנות התמיד וכל מטרת הקורבנות כדי לכפר על עם ישראל, דבר זה גורם להמשך קיומו של העולם, ויום זה של תחילת הקרבת הקורבנות שקול כיום בריאת העולם וליום זה מחכה הקב״ה כבר ממעשה בראשית.
ללא הקורבנות, לא יתקיימו שמים וארץ.
2:
בהמשך עוסקת הפרשה בענייני כשרות, מה התיר ומה אסר עלינו הקב״ה לאכול, ככתוב ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרון לאמר אליהם, דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ״.
״השפתי חכמים״ שואל מדוע משתמשת התורה במילה ״חיה״? לכאורה מילה זו מיותרת וכך היה צריך להיות כתוב: ״זאת אשר תאכלו מכל הבהמה על הארץ״.
עוד קשה, בפרשת ״ראה״ אומרת התורה ״זאת הבהמה אשר תאכלו..״ ושם לא מציינת התורה את המילה ״חיה״.
רש״י הקדוש מסביר שהזכירה התורה מילה זו כדי להסביר לנו שהמילה ״חיה״ היא מלשון ״חיים״ ומילה זו חשובה כדי שנוכל להבין את טעמם של כל ענייני הכשרות וכך לשונו: ״זאת החיה, לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות, ולאומות לא אסר כלום.
משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו׳ כדאיתא במדרש רבי תנחומא״. עד כאן לשונו של רש״י.
וכך כתוב במדרש ״תנחומא״:
״משל לרופא שהלך לבקר שני חולים, ראה אחד מהם שהוא בסכנה (והולך למות) אמר לבני ביתו תנו לו כל מאכל שהוא מבקש.
ראה את השני שעתיד לחיות אמר להם כך וכך מאכל יאכל, כך וכך לא יאכל.
אמרו לרופא, מה זה, לזה אתה אומר יאכל כל מה שמבקש ואילו לאחר אמרת לא יאכל כך וכך?
אמר להם הרופא, לזה אשר לחיים, אמרתי לו ״זה אכול וזה לא תאכל, אבל אותו שהוא למיתה, אמרתי כל מה שהוא מבקש תנו לו שאינו לחיים.
כך התיר הקב״ה לגויים השקצים והרמשים, אבל ישראל שהם לחיים, אמר להם ״והייתם לי קדושים כי קדוש אני״, ״אל תשקצו את נפשותיכם״, ״את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו״, ״ולא תטמאו בם ונטמאתם בם״.
מדוע? לפי שהן לחיים שנאמר ״ואתם דבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״, וזהו שנאמר כאן ״וזאת החיה״ כלומר, זאת האומה הראויה להיות חיה ודבוקה באלוקים חיים״.
עד כאן לשון המדרש.
התורה מסבירה לנו שכדי שנהיה בבחינת ״חיים״, עלינו לאכול רק את מה שהתורה התירה לנו כיוון שאם נאכל ממה שהתורה לא התירה, הנפש שלנו תשתנה ולא תהיה יותר בבחינת ״חיים״.
3:
״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״.
צריך לנסות להבין מדוע תולה הקב״ה את הדבקות בו דווקא בענייני כשרות? מדוע לא שבת? מדוע לא שאר מצוות חשובות?
מה כל כך קריטי בענייני כשרות שבהן לפי התורה תלויה דבקותנו בקב״ה?
עוד צריך להבין מדוע חשוב לתורה לציין דווקא את ענייני מאכלות אסורים לפני העניין הבא המופיע בפרשת ״תזריע״, אשה כי תזריע וילדה זכר, האם ענייני הכשרות יותר חשובים מכל עניין אחר כדי לציין אותם סמוך להיווצרותו של תינוק חדש?
חז״ל מסבירים שהתורה באה ללמד אותנו שלפני שמביאים ילד לעולם עלינו לדעת שיש דברים שאסור יהיה לו לאכול.
אם תינוק יאכל מאכלים אסורים זה ישפיע עליו בהמשך חייו לרעה מבחינה רוחנית בנזק בלתי הפיך ולפני שעוברים לפרשה הבאה של ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ על האשה לדעת שיהיו השלכות למה שהיא תאכל בזמן ההריון.
בזמן שהתינוק נמצא בבטן אמו, הוא הולך ונבנה גם מבחינה גופנית גשמית וגם מבחינה רוחנית, הבסיס להמשך חייו של תינוק זה תלויים גם גשמית וגם רוחנית באוכל שאמו תאכל בזמן ההריון, וגם אחרי הלידה כאשר היא תניק אותו.
4:
מסופר על משה רבנו שהביאה אותו בת פרעה למניקות מצריות ולא הסכים בשום פנים לינוק מאף אחת מהן, עד שבאה מרים והציעה לקחת לו מינקת עברייה, רק אז הסכים משה לאכול.
סיבת הדבר היא, פה שעתיד לדבר עם השכינה חייב להיות נקי ממאכלים אסורים.
כל ילד וילד יש בו הפוטנציאל להיות כמשה רבנו שהרי מלמדו המלאך את כל התורה כולה ועושה אותו ככלי קיבול ללמוד ולקיים את כולה.
מאיפה יודעים שיש השפעה למאכלים אסורים על המשך חייו של כל אחד?
הגמרא מביאה את סיפורו של אלישע בן אבויה שהיה תנא חשוב ורבו של ר׳ מאיר.
למרות שהיה תנא חשוב, כתוב שבזקנותו ירד מן הדרך הישר ויצא לתרבות רעה, ופלא הוא הדבר, היתכן שתנא חשוב יסור מן הדרך?
אלא שהיתה סיבה בגללה יצא אלישע לתרבות רעה.
מסופר שכשהיתה אמו של אלישע בהריון איתו, עברה יום אחד ליד בית עבודה זרה וכשהריחה את ריחות האוכל היוצא משם נתקפה בולמוס כבד.
אפילו שלפי ההלכה מותר היה לה לאכול את מה שגרם לה לבולמוס, בכל אופן למעשה זה היה השלכות.
אוכל העבודה זרה שאכלה אמו התערב בדמו של אלישע בן אבויה ושכן שם כחיידק רדום שהתפרץ בזקנותו וגרם לו לעשות דברים אסורים.
גם על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה כתוב שלקראת סוף ימיו נעשה צדוקי, ומאד קשה להבין איך זה יתכן שכהן גדול כיוחנן יהפוך לצדוקי.
חז״ל מסבירים שזה קרה בגלל פעם אחת שאכל מאכל אסור.
אם כן עכשיו מובן מדוע לפני פרשת ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ מלמדת אותנו התורה מה הם המאכלים שיתנו לוולד ״חיים״.
שמירת הכשרות היא תנאי בסיסי לחייו של כל יהודי.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי.