אנחנו מאמינים בישועות. מאמינים בכוחה של תפילה לבטל גזירות קשות ולחולל ניסים. אבל כמה מאיתנו זכו לראות נס גלוי של ממש? אם נשאל את ד"ר בוחניק מור- אחראית מתמחים במחלקת יולדות של בית החולים מעיני הישועה, היא תספר לנו שהיא חווה ניסים גלויים בכל יום מחדש, אבל את יום שישי, י"ח בכסליו, היא לא תשכח לעולם. היום בו זכתה להיות שליחה ולהציל חיים שנדמה היה שהסתיימו עוד בטרם החלו.
מגיל 6 ידעה לירן בוחניק מור שהיא תהיה רופאה, וכמו במסלול חיים מתוכנן וקבוע מראש היא סיימה את הצבא וטסה לרומא, לאוניברסיטה יוקרתית ומובילה- להגשים חלום וללמוד רפואה. במהלך שנות הלימודים הפכה לירן לאמא לתינוקת מתוקה ואז שוב- לתינוק קטן שערער עם בואו את החלום, את החיים ואת העתיד. שום דבר לא הלך כמתוכנן בתקופת ההמתנה לתינוק החדש שהפכה מחודשים ארוכים של ציפיה מתוקה להמתנה מורטת עצבים מלווה בכאב, בסכנת חיים ובחששות לקראת עתיד לוטה בערפל. בלידתו של התינוק היתה לירן בסכנת חיים ממשית והיא קיבלה את חייה חזרה בנס.
אבל לירן לא ויתרה ולמרות הקושי עם ההתמודדות הרפואית שהביאה איתה הלידה והטיפול האינטנסיבי בשני פעוטות היא סיימה את לימודי הרפואה בהצטיינות וידעה מיד באיזו התמחות תבחר- רפואת נשים. הסיפור האישי שלה עורר בה תחושת שליחות עצומה להיות שם עבור כל אותן נשים ברגעים של חוסר הוודאות והיא ידעה, שדווקא היא שהיתה שם, בכאב ובחששות- תדע לתת עבורן את המענה הרפואי ויחד עם זאת החומל והקשוב, בצורה הטובה ביותר. וכך, סיימה לירן את הלימודים בהצטיינות והחלה את ההתמחות בבית החולים מעיני הישועה.
אם במהלך השנים הרגישה ד"ר בוחניק מור שהעבודה שלה היא שליחות עצומה של הצלת חיים, בתאריך י"ח בכסליו, בדיוק בתאריך בו ניצלו חייה תשע שנים קודם לכן- השלימה ד"ר בוחניק מור מעגל מפעים ומרגש של הצלת חיים עם התחושה המרוממת ביותר- שליחה של הקב"ה לחולל נס.
היה זה יום שישי קצר ולחוץ בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל. ד"ר לירן בוחניק עמדה לקראת סיום המשמרת כשניגש אליה רופא בכיר ומבקש ממנה לטפל ברגישות במקרה של "אובדן הריון" לאחר שאישה הגיעה מחוץ לעיר עם עובר ללא דופק בעקבות חבלה לאחר נפילה.
ד"ר בוחניק ניגשת אל המטופלת, מנסה לעודד ברגישות תוך כדי שהיא עורכת בדיקות שמאמתים את הבשורה המצערת. אבל אז לפתע משהו קורה. תנודה קטנטנה וכמעט בלתי מורגשת של כלי דם נראית על המסך. היא שואלת אותה: "מתי הרגשת תנועות בפעם האחרונה?" והאישה עונה: "לפני שעתיים, אבל בכניסה למיון הרגשתי פרפור קטן, כמעט בלתי מורגש". "באותו רגע", מספרת ד"ר בוחניק, "אני מרגישה שיש סיכוי קלוש שיש עוד מה לעשות ומכריזה על ניתוח חירום ומיידי גם שאר הצוות נדבקים בעקשנות שלי ואני לא מוותרת ונכנסים למלחמה על החיים פשוטו כמשמעו.
אנחנו רצים לחדר ניתוח, בודקים שוב ורואים גסיסה אחרונה של חדרי הלב. שתי הדקות הארוכות בחיי עוברות ואנחנו מחזיקים ביד תינוקת קטנה וכחולה, חבל הטבור כרוך הדוק סביב צוארה ושקט דממה- הלב אינו פועם. אין דופק. אין נשימה. 0 בציון אפגר. הרופאים מכניסים צינור הנשמה לתינוקת, דקה וחצי של מתח בלתי נתפס ולפתע נשמע הקול המיוחל- בכי חלוש ועדין. אות ראשון של חיים. תינוקת יפה, שלמה ובריאה הגיעה לעולם.
"אני מסיימת את המשמרת בהתרגשות, הידיים שלי רועדות ללא הפסקה ופתאום זה מכה בי- י"ח בכסליו. היום בו קיבלתי את חיי ואת חייו של בני בחזרה- בנס גלוי. חג הגאולה הפרטי שלי, של תקומה שנשזרת בחוט דקיק בחיים החדשים שזכיתי היום להביא לעולם. באותו רגע הרגשתי- הקב"ה השאיר אותי בחיים באותו יום, בשביל הרגע הזה בדיוק. זכיתי. הקב"ה בחר בי להיות שליחה.
שבועיים לאחר מכן חזרו הביתה אבא, אמא ותינוקת בריאה ומתוקה. ילדה של ניסים.