1:
״וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל בני ישראל״.
ה״אור החיים״ הקדוש מתעכב על המילה ״וילך״ ובודק לאן הלך משה, הרי לכאורה לא מוזכר בפסוקים שום הליכה כזאת.
בתרגום ״יונתן בן עוזיאל״ מופיע: ״וילך משה למשכן בית אולפנא״ - לאוהל בית המדרש.
ברמב״ן מופיע שלאחר שהשלים משה את דבריו אל עם ישראל ולאחר ששבו כל אחד לאוהלו, הלך משה מ״מחנה לוויה״ ל״מחנה ישראל״ כדי לכבד אותם, כדרך שאדם הנפרד מחברו לשלום, מבקש ממנו רשות על כך כנימוס ודרך ארץ.
משה רבנו שהיה מנהיגם של ישראל מגיע עד לאוהליהם כדי להפרד מהם לשלום בטרם יעזוב את העולם.
ב״אבן עזרא״ כתוב שהלך משה לכל שבט ושבט כדי להודיע שהוא הולך למות וכדי לחזק אותם שלא יפחדו כי הקב״ה יהיה איתם ואת משה יחליף שליחו יהושע.
פירושים אלו לא מספקים כל כך את ה״אור החיים״ הקדוש בטענה שאין היכר מהפסוקים לדברים אלו, אם הלך משה לכאן או לכאן.
עוד הוא שואל, מהיכן יודע משה שמלאו ימיו ושנותיו והגיע זמנו למות, עד כדי כך שאומר זאת לישראל במפורש: ״בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא״, על פסוק זה פירש רש״י - ״ביום זה נולדתי וביום זה אמות״.
האיך אמור לדעת משה את יום מותו?
עוד, הרי יש גמרא מפורשת במסכת שבת (ל.) שם כתוב שאין מודיעין לו לאדם את מנין ימיו ושנותיו.
אמר ר׳ יהודה אמר רב, מאי דכתיב ״הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני״.
אמר דוד לפני הקב״ה: ״רבונו של עולם, הודיעני נא קצי״, תגלה לי מתי נגזר עלי למות.
אמר לו הקב״ה: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם ומהו מידת ימיו.
אם כן איך אמור משה לדעת מתי הוא יום מותו?
2:
כדי לפרש עניין זה מביא ה״אור החיים״ את דברי ה״זוהר״, ארבעים יום קודם פטירת האדם מן העולם, נשמת האדם הולכת ומסתלקת ממנו ככתוב בשיר השירים: ״עד שיפוח היום ונסו הצללים״ ודרשו על פסוק זה שהכוונה על הזמן שמסתלק מהאדם צלם האלוקים שבו, קודם מיתתו.
באותם הימים מבקרת נשמתו במקומה השמור לה במקום העליון לעולם הבא והצדיקים יכירו בדבר שהם בתוך אותם הארבעים יום לפי שהם רואים ומרגישים בהסתלקות הצלם.
כך גם מובא בספר ה״זוהר״ על רבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק שעבר ממנו אותו ״צלם״ ונקשר בו מלאך המוות, מעשה שהיה כך היה.
יום אחד ישב ר׳ יצחק על פתח דלתו של ר׳ יהודה, יצא ר׳ יהודה ומצאו שהיה יושב ועצוב, אמר לו מה יום מיומיים?
ענה לו ר׳ יצחק שהוא בא לבקש ממנו שלושה דברים.
הראשון, שאחרי לכתו, אם וכאשר יזכיר ר׳ יהודה דברי תורה ששמעם מפיו, בבקשה שיזכיר אותם בשמו כדי שיהיה זכרון לשמו.
השני, שיזכה את ר׳ יוסף בנו של ר׳ יצחק בתורה.
השלישי, ביקש שר׳ יהודה יתפלל על קברו כל שבעת ימי האבלות עליו.
תמה ר׳ יהודה מדוע החליט ר׳ יצחק שיום מותו קרוב.
ענה לו ר׳ יצחק שכנשמתו מסתלקת ממנו בכל לילה, היא אינה מאירה לו בחלום כמו מתחילה.
ועוד, שכשהוא מתפלל ומגיע ל״שומע תפילה״ הוא מחפש את ״הצלם״ שלו שעל הקיר ואינו מוצא אותו.
כתוב בתהילים (לט ז): ״אך בצלם יתהלך איש״ וכך פירש ר׳ יצחק את פסוק זה, כל זמן שצלמו של אדם לא עבר ממנו, אז הוא בגדר - ״יתהלך איש״ ורוחו מתקיים בתוכו.
אך כאשר נעבר צלמו של אדם ואינו נראה, בידוע הדבר שהוא נעבר מהעולם הזה.
מפה לשם הלכו שניהם אל ר׳ שמעון בר יוחאי ומצאוהו עוסק בתורה.
הביט ר׳ שמעון בר׳ יצחק וראה את מלאך המוות רוקד מסביבו, קם, אחז בידו של ר׳ יצחק ואמר: ״גוזר אני שרק מי שרגיל לבוא אצלי יבוא, אך מי שלא רגיל שלא יבוא!״.
נכנסו ר׳ יצחק ור׳ יהודה לביתו של ר׳ שמעון ומלאך המוות נשאר בחוץ קשור ללא יכולת לזוז.
התבונן ר׳ שמעון בפניו של ר׳ יצחק וראה שזמנו למות הוא רק בעוד שמונה שעות, הושיבו לידו ועסק עמו בתורה לא לפני שציווה לר׳ אלעזר בנו שיעמוד בפתח הבית וישמור שאיש לא יכנס.
״אל תדבר עם איש לא משנה מי הוא ובמיוחד אל תכניס איש הביתה״, ציווה עליו.
שאל ר׳ שמעון את ר׳ יצחק אם יצא לו לראות היום את צורת אביו או לא, כי למדנו שבשעה שאדם מסתלק מהעולם נמצאים עמו אביו וקרוביו והוא רואה אותם ומכירם, וכל אלו שיהיה משכנו עמהם בעולם ההוא באותה במדרגה, מתאספים סביבו ומלווים אותו לאותו מקום שם הוא אמור להיות.
ענה לו ר׳ יצחק שעד עכשיו טרם ראה את אביו.
קם ר׳ שמעון, אחז את ר׳ יצחק בידו והתפלל לקב״ה שישאירו בחיים.
יצאה בת קול ובישרה להם שאכן ישאר ר׳ יצחק עם ר׳ שמעון וכשיגיע זמנו של ר׳ שמעון לעלות למרומים, עליו להביא איתו את ר׳ יצחק.
שמח ר׳ שמעון ואמר שאכן כך הוא יעשה, לכשיגיע זמנו מבטיח הוא להביא איתו את ר׳ יצחק.
3:
נחזור לפרשתנו, אם כן אחרי שהסביר ה״אור החיים״ הקדוש את העניין של ״צלם האדם״, ממשיך ומחדש עוד חידוש מעניין.
השם שניתן לנו כשאנו נולדים, הוא השם שנותן הקב״ה לנשמה שלנו בעולם העליון.
כתוב בתהילים ״ושם רשעים ירקב״ ולכאורה קשה, איך שייך רקבון בשם של רשעים? הרי אין בשם עצמו משהו ממשי ששייך בו ריקבון.
אלא וודאי שכוונת הכתוב על נפשם ונשמתם של הרשעים, שהיא זאת שנרקבת ומתעפשת על ידי חטאיהם ומעשיהם הרעים.
חז״ל אומרים שאין הרשעים זוכרים את שמם לאחר מותם, לפי דברים אלו אפשר להבין מדוע.
שם האדם הוא נפשו ונשמתו, ולרשעים לא נשאר נפש בגלל שנרקבה מהחטאים שלהם עד שנסתלקה לגמרי.
כתוב במשלי (כג ב): ״ושמת שכין (סכין) בלועך אם בעל נפש אתה״.
פירושו, אם צדיק אתה ובעל נפש שמבינה למאוס בדבר רע, תתחזק על יצרך ושים סכין בבית הבליעה (מטפורי כמובן) לבל תיפול בתאוות האכילה.
מפסוק זה רואים שצדיק נקרא ״בעל נפש״ ומזה נבין שהרשע הוא נטול נפש.
ה״נפש״ נמצאת רק אצל אדם כשר שלא קלקל מעשיו אך הרשע מאבד את נפשו בכלל חטאיו.
זאת הסיבה שהרשעים בעולם הבא שוכחים את שמם, כי הנפש שהיא עצמם שמו, כבר נלקחה ממנו.
4:
עכשיו נחזור למילה הראשונה של פרשתנו בה הכל התחיל, המילה ״וילך״.
לפי כל מה שאמרנו ששמו של האדם מתייחס על נפשו ונשמתו, זהו פירוש הכתוב ״וילך משה״ - נפש רוח החיים שנקראת ״משה״, היא זאת שהלכה ממשה רבנו, זהו ה״צלם״ שעליו למדנו שעוזב את האדם לפני מותו.
ה״צלם״ שרק אנשים צדיקים זוכים להרגיש כשהוא עוזב את האדם עוד בחייו, קצת לפני מותו.
במאמר מוסגר מסביר ה״אור החיים״ שאפילו ש״נפש״ היא לשון נקבה ולפי זה היה ראוי לאמר ״ותלך משה״, אלא שיש שני סוגי נפש, נפש זכר ונפש נקבה, וזאת הזכר עולה בדרגה גבוהה מעל נפש נקבה.
נפשו של משה רבנו עלתה למקומות הכי גבוהים שרק נפש זכר יכולה להגיע, לכן כתוב ״וילך משה״.
אם כן זהו פירוש הכתוב ״וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל״.
נשמתו שקרויה ״משה״ כבר הלכה ממנו ומשה שהרגיש בדבר, משתף את בני ישראל שיודע הוא שזמנו למות הגיע ורצונו להפרד מהם בדברים אחרונים כדי לחזק את רוחם.
בברכת שבת שלום,
עמירן דביר (דבורקין) הלוי