עמירן דביר: הבחורים סיימו ש"ס פעם שניה

פרשת ״ויגש״ היא המשך הסיפור איתו מסתיימת פרשת ״מקץ״ שם יוסף מזמין את האחים שלו לסעודה, סעודה זאת היתה בשבת ככתוב: ״וטבוח טבח והכן״ ואין הכנה אלא שבת שנאמר ״והכינו את אשר יביאו״.

האחים חוששים שיוסף מזמין אותם כדי להענישם על הכסף שנמצא באמתחתם, אך האחראי על הבית הרי הוא מנשה בנו של יוסף מרגיע אותם שאין להם מה לדאוג כי כסף זה שלהם הוא במתנה.

לקראת הסעודה מוציא יוסף את שמעון מבית האסורים ומצרף אותו לשאר אחיו לסעודת שבת.

יוסף מושיב את אחיו לפי סדר מסויים, קודם את בני לאה, אחכ בהמשך את בני זילפה ובני בלהה, את בנימין שהיה אחיו מאמו הושיב צמוד אליו באומרו לבנימין שכמוהו גם לו אין אמא ולכן מושיבו קרוב אליו.

רש״י הקדוש מסביר שיוסף הראה להם כאילו הגביע שלו גילה לו את כל המידע הזה של גיל האחים ואת זה שלבנימין אין אמא.

ליד יוסף ובנימין יושבים אסנת אשתו של יוסף ובניהם מנשה ואפרים.

כולם יושבים לאכול ויוסף דואג לתת לבנימין פי חמש מאחיו ככתוב: ״וישא משאות מאת פניו אליהם ותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות וישתו וישכרו עמו״.

בנימין מקבל חמש מנות וחז״ל אומרים שיוסף נתן לו את שלו וגם אסנת, מנשה ואפריים נתנו לו את שלהם ובתוספת המנה שבנימין קיבל בתחילה כמו שאר אחיו יוצא שקיבל הוא לבדו חמש מנות.

חז״ל מסבירים שחמש מנות אלו שיוסף דואג לתת לבנימין, הם כדי לרמז לו שעתיד לצאת ממנו איש חשוב שיצא מלפני המלך בחמשה בגדי מלכות ככתוב ״ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור..״.

עוד רמז לו, שבית המקדש יהיה בחלקו וכתוב שבבית המקדש הראשון היו חמישה דברים יותר מבית המקדש השני.

עוד רמז לו שהארון יהיה בחלקו ובארון יש חמישה חומשי תורה, זאת סיבת הביאו לבנימין חמש מנות.

2:

בהמשך יוצאים האחים לדרכם, יוסף מבקש ממנשה לשים את הגביע באמתחת בנימין, מייד לאחר שיצאו האחים לדרכם מבקש יוסף ממנשה לרדוף אחריהם.

כאשר מנשה מגיע לעשות חיפוש אצל האחים ולאחר שנמצא הגביע אצל בנימין, חוזרים האחים בבושת פנים אל יוסף, פונה אליו יהודה ואומר : ״מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו״.

יהודה מדבר אל יוסף בצורה מפויסת ומקבל עליו בהבנה את עונשם העומד להגיע עליהם.

אך יוסף עונה ליהודה: ״חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אם אביכם.

כאן מסתיימת לה פרשת ״מקץ״ ומתחילה פרשת ״ויגש״ ואז קורה משהו שלכאורה אינו מובן.

פרשת מקץ הסתיימה כשיהודה מפוייס, מקבל עליו את הדין ומציע שכולם כולל בנימין יהיו עבדים ליוסף, אך כשיוסף מסרב ואומר שרק בנימין ראוי לעונש וכל שאר האחים משוחררים, פה משתנה באחת מזגו של יהודה, הוא ניגש אל יוסף ומטיח בו דברים קשים כמו שמסביר רש״י הקדוש על דבריו של יהודה ליוסף: ״ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות״.

נשאלת השאלה מהו הדבר שבגללו שינה יהודה את דעתו מדברי פיוס וקבלת הדין לכעס גדול ומחאה נגד הדין.

האלשי״ך מסביר שבסוף פרשת מקץ כשפנה יהודה ליוסף ואמר לו שכעונש על שנמצא הגביע אצל בנימין כולם יהיו לו לעבדים, נפלה על יהודה סוף סוף ההבנה שהכל קרה להם כעונש על שמכרו את יוסף ואם כך הדבר עליהם לקבל את העונש באהבה ולהיות עבדים ליוסף כדי לכפר על מכירתו.

אך כאשר אומר יוסף שהם משוחררים ורק בנימין ישאר לעבד, מבין יוסף שדבר זה איננו בא כעונש על מכירת יוסף כי הרי היחיד שלא היה במכירה הוא בנימין, דבר זה מביא אותו להתנגד להשאיר את בנימין אצל יוסף ולדבר אליו במילים קשות.

עוד תירוץ אומרים המפרשים, שכאשר נמצא הגביע אצל בנימין הבין יהודה שכנראה פה מתחילה להתקיים ברית בין הבתרים כמו שהבטיח הקב״ה לאברהם: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״.

מבין יהודה שבגורלם עלה להתחיל כעת את ״ברית בין הבתרים״ על ידי שיהיו עבדים ליוסף.

אך כאשר הלה אומר להם שהם משוחררים ורק בנימין יהיה עבד, מבין יהודה שזה לא קשור לברית בין הבתרים ולכן מתרגז ופונה אל יוסף בדיבור קשה.

3:

יוסף מתוודה לאחיו וכך כתוב: ״ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבךּ ובנימין בכה על צואריו״.

רש״י מביא את הגמרא במסכת מגילה שאומרת שיוסף בכה על שני מקדשות שיהיו בחלקו של בנימין ועתידים להחרב ובנימין על משכן שילה שיהיה בחלקו של יוסף ועתיד להחרב.

מה הקשר בין צוואר לבית המקדש?

בית המקדש נקרא צוואר כמו שכתוב: ״כמגדל דוד צווארך״.

אחר כך כתוב: ״וינשק לכל אחיו ויבךּ עליהם״.

פה יוסף לא בכה על שני המקדשות כיוון שלא מוזכר צוואר.

שואל ה״זוהר״ הקדוש, אם הבכי הוא על שני בתי המקדש שעתידים להחרב מדוע האחים לא בכו? האם זה לא קשור אליהם? האם הם לא אמורים להצטער מזה?

ה״זוהר״ הקדוש אומר שרק יוסף הצדיק ראה ברוח הקודש את חורבן בית המקדש, אבל שאר האחים לא ראו.

יוסף רואה ברוח הקודש את כל השבטים יוצאים לגלות בגלל החורבן והתחיל לבכות, הבכי הזה לא היה מהתרגשות על שפגש את האחים כמו שנהוג לחשוב, אלא על משהו הרבה יותר עמוק, על העתיד לקרות לשבטים, אסונות וסבל רבים.

נשאלת השאלה מדוע דווקא עכשיו במפגש זה חשוב לקב״ה להראות ליוסף את חורבן המקדשות?

עוד קשה, מדוע דווקא ליוסף ולא לשאר האחים?

ה״שפת אמת״ וה״משך חכמה״ אומרים שניהם הסבר מדהים מאין כמוהו.

כתוב ״ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי..״.

נשאלת השאלה מדוע מציינת התורה שיוסף לא יכל להתאפק? למה המידע הזה חשוב?

אלא שאם התורה כותבת שיוסף לא יכל להתאפק, אפשר להבין שהיה מצופה ממנו להתאפק.

צריך להבין שלא סתם יוסף מתעלל באחיו, כל פעולה שלו אמורה לכפר על הדומה לה במעשים הרעים שעשו לו האחים במידה כנגד מידה.

כשאמר להם ״מרגלים אתם״ בא לכפר על שחשדו בו שהוא מרגל עליהם ומוציא דיבתם רעה.

כששם אותם בבור, בא לכפר על זה ששמו אותו בבור.

מי זרק את יוסף לבור? שמעון, לכן השאיר דווקא את שמעון בבור בעוד אחיו חוזרים לכיוון הבית.

מדוע ציווה יוסף לשים את הגביע דווקא אצל בנימין? כדי לתת לכל אחד ואחד מהם להרגיש טעם גניבה.

עוד רוצה יוסף לבדוק, איך יתנהגו האחים עם בנימין, האם יתנכרו לו כמו שעשו עם יוסף, או אולי יתמכו וישמרו עליו, האם יאהבו את בנימין או ישנאוהו.

מטרת מעשיו של יוסף היתה כדי לגמור את ״שנאת האחים״, כל הפעולות נועדו לסיים לגמרי את מושג ״שנאת אחים״.

אבל היה עוד דבר אחד אחרון שרק איתו אפשר היה לסיים את התהליך.

כתוב: ״ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה לנו הצרה הזאת״.

יוסף התחנן לרחמים של אחיו, התחנן שלא יזרקו אותו לבור, אבל האחים לא הקשיבו.

על דבר נורא זה היה צריך לכפר, ואיך? על ידי שיוסף יגרום לאחים להתחנן אליו כדי שישחרר את בנימין, הם אמורים להתחנן ויוסף אמור לסרב עד שיעלה אחד מהם ויביא את יעקב ובלהה, לשחרר את בנימין, רק אז היה מתכפר להם ״בהתחננו אלינו״.

בתכנית זו היתה חשיבות גדולה שיעקב ובלהה ירדו למצרים, ומדוע?

חלומו הראשון של יוסף בפרשת ״וישב״ היה: ״..והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוינה לאלומתי״, חלום זה אכן התקיים.

בתחילה ירדו עשרה אחים והשתחוו לו, בהמשך ירד איתם גם בנימין וכולם השתחוו לו ובכך הגשימו את החלום.

אבל היה עוד חלום, חלומו השני של יוסף היה שהשמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו.

חשוב מאד לדעת שלא סתם נתן הקב״ה את החלומות ליוסף, חלומות אלו היו נבואות חשובות שעתידות להתקיים, נבואות שחייבות להתגשם, כך רצה הקב״ה וסיבותיו עמו.

כדי להגשים נבואה זאת היה יוסף צריך להתאפק ולהמשיך לייסר את אחיו עוד על ידי שישאיר את בנימין בבית סוהר, אחד מהאחים אמור היה לחזור ליעקב כדי להביאו למצרים, אז יעקב ובלהה שגידלה את יוסף כאמו היו יורדים בלית ברירה למצרים כדי לפגוש את יוסף במטרה לשחרר את בנימין, שם היו משתחווים לפניו ורק אז היה מתקיים החלום במלואו.

אם באמת יוסף היה נוהג כך, היה מתכפר לגמרי ה״שנאת אחים״, לא רק לאחים אלא לכל עם ישראל היה מסתיים המושג של ״שנאת אחים״ ואם כך היה קורה, לא היו נחרבים שני בתי המקדש.

אבל יוסף הרס הכל בגלל שלא הצליח להתאפק, לכן הראה לו הקב״ה בנבואה מה הוא גרם בזה שלא התאפק, יוסף גרם שלא תסתיים שנאת אחים והיא זאת שתגרום בעתיד לחורבן בית המקדש הראשון והשני ולגלות השבטים.

כשראה יוסף בנבואה את העתיד לקרות, כשהבין יוסף למה הוא גרם, נפל על צווארי בנימין בבכיות עזות.

(את דברים נפלאים אלו שמעתי באחד משעוריו המרתקים של הדרשן הרב ברוך רוזנבלום).

4:

״לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת״.

הגמרא במסכת מגילה (טז:) שואלת, וכי אפשר שדבר שנצטער בו אותו צדיק (יוסף) גם יכשל בו?

איך זה יכול להיות שיוסף נותן לכל אחד מהאחים חליפות שמלות, אחת לכל אח, ואילו לבנימין מחליט לתת חמש חליפות שמלות?

הרי כל סיבת המפגש הזה והקודמים לו וכל קורות יוסף ואחיו קרו בין השאר גם בגלל העדפתו של יעקב ליוסף דבר שהתבטא בכותונת פסים מיוחדת שנתן רק לו והנה פה, ההסטוריה חוזרת על עצמה ויוסף בעצמו מעדיף להפלות לטובה את אחיו בנימין ולתת לו יותר מלשאר אחיו?

על זה עונה הגמרא ״אמר ר׳ בנימין בר יפת, רמז רמז לו, שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמישה לבושי מלכות שנאמר ״ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן״.

הגאון מוילנה בספרו ״שנות אליהו״ שואל, מה זה עוזר שיוסף רמז לבנימין שיצא ממנו מרדכי ובגלל זה נתן לו חמש שמלות, איך זה מוריד את הקנאה מהאחים?

בספר ״תורה תמימה״ מסביר את שאלת הגאון מוילנה, הרי האחים לא אמורים לדעת שיוסף עשה את זה בשביל לרמוז רמזים אלו לבנימין, הרי אליו היו הרמזים ולא להם.

מתרץ הגאון מוילנה שחמשת חליפות הבגדים של בנימין היו יותר פשוטים משל שאר האחים והיו שווים כל החמישה כחליפה אחת בדיוק כמו שנתן יוסף לכל אחד מהאחים, אם כן הבינו האחים שלא סתם נתן יוסף לבנימין חמש חליפות אלא כדי לרמוז לו.

בספר ״תורה תמימה״ מביא הוכחה לדברי הגאון מוילנה מ״מדרש רבה״ על פרשת ״כי תשא״ שם כתוב ששני לוחות העדות היו שווים כאחד מזה שכתוב בתורה ״לוחת״ בכתיב חסר.

אם כן גם פה אצל האחים כתוב שנתן לכל אחד ״חליפות״ בכתיב מלא ואצל בנימין כתוב ״חליפת״ בכתיב חסר, מזה נלמד שכל חמשת חליפותיו של בנימין היו שווים כחליפה אחת של שאר האחים.

5:

המהרש״א שואל מדוע לגמרא במגילה היה קשה על יוסף דווקא בגלל החליפות, הרי יש גם את השלוש מאות שקל שנתן יוסף לבנימין מה שלא נתן לשאר האחים ואיך נתרץ את הקנאה פה?

״רבנו בחיי״ אומר שמה שנתן יוסף לבנימין שלוש מאות שקלים זה כנגד מה שהיו האחים חייבים על מכירתו.

כתוב בגמרא בגיטין (מה:) שכשאדם מוכר יהודי לעכו״ם, מתחייב הוא לשלם כקנס פי עשר משוויו של העבד, מהו שוויו של עבד? שלושים שקלים.

אם כן יוצא שכל אחד מהאחים היה חייב ליוסף שלוש מאות שקלים על מכירותו, והנה פה במעמד זה הוא סולח להם ואף מרגיע אותם שלא הם האשמים אלא הכל מה׳ יתברך, הרי בנימין שלא היה במכירתו ולא חייב לו שלוש מאות שקלים, אם כן יוצא שכל אחד מהאחים קיבל מתנה של שלוש מאות שקלים בעצם ויתורו של יוסף, לכן יוסף נותן רק לבנימין שלוש מאות שקלים כדי להשוותו לשכר האחים.

אם כן השלוש מאות שקל האלו באו להשוות ולאחד את האחים ולא באו חס ושלום כדי להפלות ולפלג בינהם.

6:

שבוע שעבר זכינו ״קבוצת מסיימי הש״ס״ לסיים את הש״ס בפעם השניה.

כמו בסיבוב הראשון גם הפעם בחר כל אחד מחברי הקבוצה את המסכת המתאימה לו ולאחר שכולנו סיימנו את מסכתנו, נפגשנו שוב לחגוג ביחד.

קשה לי להסביר לכם כמה ריגש אותי לראות את כל אחד ואחד מחברי הקבוצה עומד ועושה סיום למסכת שבחר.