אודה על האמת, לא נכנסתי כלל לפרטי הדיון סביב נושא עמנואל ומערכות החינוך שלו, לא בדקתי את טענות הצדדים, האם ישנה אפליה או איננה, ובמידה וישנה האם צודקת היא או פסולה, כל הטענות הללו יכולות היו להתברר, לפחות מבחינתי, אצל כל בורר מוסכם.
הרי מוסכם על כולם שאפליה פסולה, פסולה היא, וכל אפליה המתבססת על הבדלים לא רלונטיים פסולה היא, השאלות אם ישנם הבדלים והאם במידה וכן הם רלונטים או לא הינה שאלה מקומית שיש לדון בה בכל מקרה לגופו.
מאידך, מסכים אני לחלוטין עם המתריעים לבל יביע אדם דעה בנושא שלא התמחה בו או שאינו בקי דיו בפרטיו, ובכל זאת אביע דעה, כיון שהדיון המקומי ופרטיו אינם הנושא האמיתי.
הנושא האמיתי הוא הנסיון של הבג"ץ להעמיד עצמו מעל "דעת התורה" ולכפות את דעתו על אדם שרבו מורה לו לנהוג אחרת.
במילים אחרות הנידון הוא ידה של איזו מערכת חוק אמורה להיות על העליונה, ידה של המערכת החוקית מבית מדרשו של האדם, או ידה של מערכת החוק האלוקית.
כיון שאלה הם שני הצדדים, הרי ברור לכל מבין שיד המערכת האלוקית, שנוצרה על ידי יוצר העולם והאדם, תגבר ותכריע ללא עוררין.
גם אלה שאינם מאמינים באלוקים יבינו שאם מנגד עומד אדם המאמין באלוקים, כך יהיה עליו להכריע, ומכיון שבמדינה דמוקרטית אמור להיות מותר לאדם להאמין באלוקים, הרי כשהחוק כופה את האדם להכריע נגד מה שהוא מאמין שזה דבר האלוקים נוהג הוא בצורה לא דמוקרטית.
יאמרו: מי אמר שאלוקים אמר שיש לשמוע לרבנים יותר מאשר לדבר הבג"ץ, גם על זה ניתן להתוכח, להביא הוכחות לכאן ולכאן, אבל כיון שלא על זה התנהל הויכוח ולא נפתחה הסוגיא לדיון, יש לתת לטוענים כי דבר האלוקים מחייבם לציית לרבותיהם, להנות ולו מן הספק ("מן הספק" – לדעתו של הצדק השני כמובן, לא שבאמת יש בכך ספק כלשהו).
מכיון שהיהודי המאמין הוכיח זה אלפי שנים כי דבר לא יזיז אותו מעמדתו ומאמונתו ומנכונותו ללכת אחריה באש ובמים, מכיון שהצבור שומר המצוות הוכיח שצו רבותיו נמצא אצלו בעדיפות עליונה, הרבה מעבר לכל צו אנושי אחר, (וזאת לא מפני שרבותיו הינם מעל האנושי אלא מפני שהאלוק העל-אנושי ציוה לציית להם) הרי ברור ידו של מי תהיה על התחתונה במלחמת הכוחות המיותרת שהוכרזה.
אשר על כן יש לתבוע את שופטי הבג"ץ על בזותם את בית המשפט ועל כי נגסו בכוחו ובמעמדו בעיני הצבור (ולא בפעם הראשונה) וזאת מפני שעתה כולם יראו שאין המילה שלהם מחיבת כפי שנדמה היה שאמורה היא להיות. אי אפשר לכלוא צבור שלם מאחרי סוגר ובריח. ודאי לא כשמעמדה של מדינת ישראל בנושא זכויות האדם כה רעוע.
מבחינה זו הנושא החרדי הוציא את הערמונים מהאש, שכן מחר יבוא הבג"ץ ויפעיל את כוחו הדורסני בענינים שלא ימצאו חן בעיני צבורים שונים והילתו הפגועה לא תעמוד לו שהללו יכבדו את החלטותיו, שכן הילה זו נפגעה ללא תקנה.
ומדוע צבור שומרי המצוות נבחר להיות הנרמס הראשון?
על זאת כבר כתב הד"ר נתן בירנבוים, האיש שטבע את המושג "ציונות" כשמה של התנועה שהוקמה אז, וחזר בתשובה. כה היו דבריו בשנת תרע"ט: "|ביום בו הבריק במוחות יהודים הרעיון כי האור יהל בנכר ובמחננו שורה האפילה ולכן יש להכניס את האור לתוך האפילה, בו ביום התחילה הגלות שלנו אצל אחינו היהודים. בראשונה עוד חמלו הם – עושי האור, עלינו הבטלנים, כעבור זמן-מה הפכה החמלה לכעס וחרון אף: הנשמע כדבר, מבקשים להעניק לנו אורחות בני אדם, לעשות אותנו לדוקטורים לסוכנים ולמומחים בהלכות קולנוע, בתי מרזח וקפה – ואנו עוד מרהיבים להתנגד... אבל מה נעשה ואנו נאלצים להתנגד, לבנו מתנגד, דתנו הקדומה אינה מאמינה באושר הצפון בחדשות, אפילו אומות העולם בוחלים באנשי ה"אור" וב"אורותיהם" האפלים...
הם אינם מבינים את הדבר, חרה אפם בנו, יחד עם עברתם ההולכת וקשה, גם גלותנו אצלם הולכת ומחמירה. שמא תאמרו: אין זאת גלות? כלום יש הגדרה טובה מזו לתאור המצב שאנו שרוים בו אצל אחינו המתנכרים לתורה הקדושה? ברצותם והם מתקרבים אלינו ועל שפתותיהם מלות נופת משלהם, ושקרים בוטים משלהם, עם כל עצמת תקפו של יצרם הרע על מנת לתקננו ברוח אירופא ולעצב את דמותנו בדמות "בני אדם מן הישוב". הם מחפשים נתיב ללבות הילדים שלנו, מדיחים אותם מאחרינו, עוקרים אותם מהתחום שלנו, מהתורה שלנו, מהיהדות שלנו, אל העולם המופקר שלהם. כלום תתואר גלות קשה ומסוכנת מזו?
יש והם מחליטים, או נגיד, חושבים כחובתם, לגמול אתנו חסד. הם מקיפים אותנו מכל צד, מציפים אותנו בחסדיהם, לבסוף אין אנו יכולים להניע יד או רגל, אין אנו יכולים לפצות פה, אם נחוץ לדבר – הם המדברים, אם נחוץ להקציב – הם המקציבים, הם המנדבים, האפוטרופוסים, אנחנו הנתמכים הבטלנים. כלום קיים עוד צל של ספק כי אכן גלות קשה היא זאת?
בתי הכנסיות שלנו, בתי המדרשים שלנו, בתי החיים שלנו, והמקומות שלנו, הכל עובר לרשות שלהם. הם האדונים ואנחנו המשועבדים בכל עזוז יהדותנו אנו עובדים להאדיר את כבודם הם. האין פרושו של דבר כי אכן בגלות אצלם אנחנו?
כנראה, הננו תופסים ביתר קלות את בעית גלותנו אצל אומות העולם, מאשר את בעית גלותנו אצל אחינו המתנכרים לתורה ולמצוות, בשעה שהאומות העולם רוצצות אותנו אנחנו מוחים, מחפשים מוצא של הצלה.
אבל בשעה שאחינו המתנכרים משפילים אותנו עד דכא, בשעה שהם לא רק מתערבים בענינינו אלא מעבירים אותם לסמכותם היחידה, בשעה שהם לא רק מתנכלים לקדשינו אלא עומדים לחסלם כליל חלילה אנחנו שמים יד לפה ולא מנסים אפילו להתגונן". (ד"ר נתן ברנבוים, "בגלות אצל אחינו היהודים" ציריך תרע"ט).
הדברים מדברים בעד עצמם. וימים יגידו להיכן מתגלגלים הדברים. אבל מהר"ל מלמדנו כי כל גלות הינה הכנה לגאולה והגלות הזו אצל אחינו היהודים ובמיוחד אצל אותה מערכת משפט שאינה חכמה דיה להכיר את מקומה, ודאי אינה יוצאת דופן וכבר רואים כיצד מהוה היא כלי שממנו נצא מחוזקים שבעתים ונודיע קבל עולם כי "התורה הזו לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת".
הערת מערכת: למאמר זה לא יאושרו תגובות.