פתיחה
המשנה בפסחים (קיט ע''ב) כותבת, 'שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', ונחלקו רב ושמואל למה הכוונה: רב סבר, שפירוש המילה אפיקומן הוא 'אפיקו מנייכו', כלומר הוציאו את הכלים. לשיטתו הגמרא אוסרת לפנות את הכלים ולעבור לאכול במקום אחר, מחשש שמא יאכלו את הפסח בשני מקומות, אבל אין מניעה לאכול עוד באותו מקום לאחר אכילת הקרבן.
שמואל חלק וסבר, שפירוש המילה אפיקומן הוא 'הוציאו ממתקים לקינוח'. לשיטתו הגמרא אוסרת להוציא מיני מתיקה לאחר אכילת הפסח (ובזמן הזה אחרי אכילת המצה, שמהווה תחליף לקרבן). נחלקו הראשונים, מדוע לדעת שמואל (שגם נפסק להלכה) אסור לאכול אחרי אכילת המצה:
מחלוקת הראשונים
א. הרמב''ן (מלחמות כו ע''ב בדה''ר) פירש, שמכיוון וחובה שקרבן הפסח יאכל על השובע, אם יהיה מותר לאכול לאחר אכילתו, יש חשש שלא יקפידו להיות שבעים בעת אכילת הקרבן. גם בזמן הזה שאין קרבן פסח ולכאורה היה אמור להיות מותר לאכול לאחר אכילת המצה, חכמים החילו את האיסור גם במקרה זה כיוון שמצת האפיקומן מהווה תחליף לקרבן (לפחות לחלק מהראשונים).
ב. הרמב''ם (חמץ ומצה ח, ט) סבר שאסור לאכול אחרי אכילת הפסח, כדי שיישאר טעם של בשר הפסח בפה בסוף הערב. נפקא מינה בין הרמב''ן לרמב''ם תהיה בשאלה האם אפשר יהיה לצחצח שיניים (למקילים בכך) בסוף הערב. לדעת הרמב''ן אין בעיה, מכיוון שהאיסור הוא דווקא לאכול. לדעת הרמב''ם לעומת זאת ייתכן שגם דבר זה יהיה אסור (ועיין באהלה של תורה ב, עא), ובלשונו:
''ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצווה.''
נפקא מינה נוספת בין הרמב''ם לרמב''ן, יכולה להיות בשאלה האם מותר לשתות לאחר אכילת האפיקומן. לדעת הרמב''ן, מכיוון שכל החשש הוא שמא האדם לא יאכל את הפסח לשובע - לשתות יהיה מותר. לדעת הרמב''ם לעומת זאת, למעט מים, תה וכדומה שלא לגמרי מעבירים את הטעם מהפה, אסור לשתות משקים (ולמעשה במקום הצורך ניתן להקל ולשתות שאר משקים שלא משכרים).
ג. טעם שונה מופיע בבעל המאור (כו ע''ב בדה''ר) שחלק וכתב, שאסור לאכול אחרי אכילת קרבן הפסח, מאותה סיבה שחז''ל קבעו שאסור לשתות יין בין הכוס השלישית לרביעית בליל הסדר - כדי שלא ישכחו לומר את ההלל. ממילא לשיטתו, במקרה בו אדם כבר קרא את ההלל - מותר לו לאכול (ואין הלכה כמותו).
בחלק מהבתים לעיתים קריאת ההגדה נמשכת זמן רב ולא מספיקים להגיע 'לשולחן עורך' ולאכול כראוי וכמצוות החג, וכבר מגיע זמן אכילת מצת האפיקומן שאחריה כפי שראינו אסור לאכול. בעקבות כך נעסוק הפעם בשאלה, האם יש פתרון לבעיה זו. על מנת לענות לשאלה זו, יש לפתוח בשאלה אחרת והיא עד מתי מותר לאכול את האפיקומן.
זמן אכילת אפיקומן
עד מתי מותר לאכול את האפיקומן? הגמרא בברכות (ט ע''א) מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בשאלה, עד מתי מותר לאכול את קרבן הפסח (וכפי שראינו לעיל יש השוואה בין זמן אכילת קרבן הפסח לזמן אכילת מצה). לדעת רבי עקיבא אפשר לאכול עד עלות השחר, ואילו לדעת רבי אליעזר אפשר עד עלות השחר.
הגמרא מוסיפה, ששניהם מודים שעם ישראל נגאל ביום, ומחלוקתם תלויה בשאלה לאיזה 'חיפזון' שבתורה מתייחסים. לדעת רבי אליעזר יש לאכול את המצה עד שעת החיפזון של מצרים, מאורע שקרה בחצות הלילה בה הוכו בכורי מצרים. רבי עקיבא חלק וסבר, שיש להתייחס לשעת החיפזון של בני ישראל, שרק בבוקר הזדרזו לצאת. למעשה נחלקו הראשונים:
א. רבינו חננאל (פסחים קכ) והתוספות (מגילה כא ד''ה לאתויי) פסקו להלכה כרבי אליעזר, שיש לאכול עד חצות. אמנם הגמרא בעירובין (מו ע''ב) כותבת שהלכה כרבי עקיבא כאשר הוא נחלק עם תנא אחר, אבל מכיוון שממספר משניות משמע שהלכה כר' אליעזר – על כן יש לפסוק כמותו, והכלל שהלכה כר' עקיבא לא נאמר במקרים בהם משמע שאין הלכה כמותו, ובלשונם:
''נראה דהלכה כרבי אלעזר דהא איכא סתמא (= יש משניות) בערבי פסחים (פסחים קכ ע''ב) דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים, וכן משנה באיזהו מקומן (זבחים נו ע''ב) וסתמא בסוף פרק ראשון בברכות (ט ע''א), ואם כן צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות, ואפילו מצה של אפיקומן, שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוה דאורייתא.''
ב. הרי''ף (כז ע''ב בדה''ר) והרמב''ם (חמץ ומצה ו, א) חלקו ופסקו להלכה כדעת רבי עקיבא, שמותר להמתין עם אכילת האפיקומן עד עלות השחר, כיוון שהגמרא במסכת עירובין (מו ע''ב) כותבת שהלכה כרבי עקיבא מחברו. כמו כן, המשנה במסכת ברכות (ב ע''א) כותבת שכל דבר שמצוותו בלילה, כשר לעשותו כל הלילה, ובפשטות גם מצוות אכילת אפיקומן כלולה בדין זה.
ג. הרא''ש (י, לח) בדעה שלישית, מצד אחד פסק להלכה כרבי עקיבא וכדעת הרמב''ם. מצד שני הוסיף, שראוי להחמיר כשיטת רבי אליעזר ולאכול קודם חצות, מכיוון שייתכן שכמו שחכמים גזרו לקרוא קריאת שמע קודם חצות כדי למנוע מצב בו יישכחו לקרוא, כך גם במצוות האפיקומן, חכמים גזרו שצריך לאוכלו קודם חצות שמא לבסוף ישכחו.
להלכה
להלכה נראה שפסק השולחן ערוך (תעז, א) כדעת הרא''ש, דהיינו שיש לאכול את האפיקומן קודם חצות, אבל לא מדאורייתא כמו התוספות, אלא משום הרחקה מדרבנן. המשנה ברורה הוסיף, שבמקרה בו עבר חצות ועוד לא אכלו אפיקומן - יאכלו בלא ברכה. כך שמצד אחד אם הלכה כדעת הרמב''ם יוצאים ידי חובה עד עלות השחר, ומצד שני, גם אם נפסוק כדעת התוספות שניתן לאכול רק עד חצות, מכל מקום אין מניעה לאכול את המצה, שהרי לא מברכים על אכילתה, ובלשונו:
''ויש מהראשונים שכתבו דאפילו לרבי עקיבא הוא רק לעניין דאורייתא, אבל משום הרחקה מודה דאסור לכתחילה לאחר יותר מחצות, וכן כתב הגר"א בביאורו. והנה משום זה החליטו הרבה אחרונים, דאף דבוודאי חייב לאכול מצה אף כשאיחר לאחר חצות, דשמא הלכה דמן התורה זמנו כל הלילה על כל פנים לא יברך על אכילת מצה, דספק ברכות להקל.''
התנאי של האבני נזר
אם כן להלכה, לכתחילה יש לאכול קודם חצות את מצת האפיקומן, ובמשפחות שמרחיבות בסיפור ההגדה פסק זה יוצר בעיה. כפי שראינו קודם, לדעת הרמב''ם, לאחר אכילת האפיקומן אסור לאכול כדי שטעם המצה יישמר בפה, ואם כן ייצא שאותן משפחות לאחר שיאכלו את מצת האפיקומן, לא יוכלו לאכול סעודת החג!
האבני נזר (או''ח שפא, ה) עמד על קושי זה, וחידש פתרון מקורי. כאשר פוסקים שצריך שטעם המצה יישאר בפה, עד איזו שעה מדובר? בפשטות הכוונה היא, עד שהסועד הולך לישון ולא משנה באיזו שעה פעולה זו מתבצעת, וכך נקט הרב משה פיינשטיין (או''ח ה, לח), אך האבני נזר טען לא כך.
הוא טען, שטעם מצת האפיקומן צריך להיות בפה עד הזמן בו מותר לאכול אותו. כלומר, לדעת רבי אלעזר בן עזריה והתוספות שאפשר לאכול את האפיקומן עד חצות, צריך שטעם המצה ישאר בפה רק עד חצות, אבל לאחר מכן לשיטתם אין מניעה לאכול. לפי הרמב''ם לעומת זאת, צריך שטעם המצה יישאר עד עלות השחר.
מתוך נקודת הנחה זו הציע: לפני חצות, על הסועד לקחת מצה לאכול אותה ולכוון כך: אם הלכה כדעת רבי אלעזר והתוספות שזמן אכילת מצה רק עד חצות, כוונתו לצאת ידי חובה במצה זו, ואם ההלכה כדעת הרמב''ם - זאת תחשב כסתם אכילה.
לאחר חצות, לדעת התוספות כבר אין בעיה לאכול, מכיוון שכל האיסור לדעת האבני נזר לאכול אחר אכילת אפיקומן נוהג רק עד השעה בה אפשר לאכול אפיקומן, ולדעת התוספות עד חצות אפשר לאכול אפיקומן. לדעת הרמב''ם גם אין בעיה להמשיך לאכול, מכיוון שכפי שראינו הסועד התכוון שלפי שיטת הרמב''ם אכילת מצה הזאת נחשבת מצה בעלמא ולא מצת האפיקומן.
לאחר שמסיימים את הסעודה יש לאכול מצה נוספת ולהתנות, שמתכוונים במצה הזאת למצת אפיקומן לדעת הרמב''ם, שכמו שראינו לשיטתו המצה הראשונה שאכלו קודם חצות נחשבת סתם מצה, ולא מצת אפיקומן. יוצא שלדעת התוספות יוצאים במצה לפני חצות ולרמב''ם במצה בסוף הסעודה, וכך אפשר יהיה לאכול את הסעודה גם לאחר אותה מצת "אפיקומן", ובלשונו:
''ונראה דודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו רק בזמן המצווה. ועל כן נראה דאם בסעודה רואה שקרוב לחצות. יאכל כזית מצה על תנאי, אם הלכה כר' אלעזר בן עזריה יהיה לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה דעד חצות - יוצא באפיקומן ראשון. ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים. ואם הלכה כרבי עקיבא דעד שיעלה עמוד השחר - יוצא באפיקומן השני[1].''
קושיות על האבני נזר
חלק מהאחרונים כמו הרב פרנק והגרי''ז אכן קיבלו את תנאו של האבני נזר, אך אחרים חלקו על דבריו. הנקודה העיקרית (אותה כבר ראינו בדברי האגרות משה לעיל) שבה לא הסכימו לקבל בשיטתו היא, שצריך שטעם האפיקומן יישאר בפה עד השינה, ולא רק בנקודת חצות. כמו כן, הקשו עוד מספר קושיות על שיטתו:
מחלוקת הראשונים: האבני נזר הניח שרק הטעם של הרמב''ם שישאר טעם המצה בפה נפסק להלכה, אבל הרי כפי שראינו, לדעת הרמב''ן אין לאכול לאחר אכילת האפיקומן כדי שיאכלו אפיקומן על השובע, ולפי טעם זה וודאי שיהיה אסור לאכול לאחר חצות גם לדעת התוספות, משום שאם יותר לאדם לאכול לאחר חצות יש חשש שלא יאכל את הפסח על השובע.
תנאי במצוות: האבני נזר הניח כדבר פשוט שמותר לעשות תנאי במצוות - אם הלכה כדעת התוספות, מצת האפיקומן היא המצה הראשונה שאוכלים, ואם הלכה כדעת הרמב''ם, מצת האפיקומן היא השנייה, אך לא כולם הסכימו שמותר לעשות תנאי זה:
א.בעקבות דברי האבודרהם פסק השולחן ערוך (תפט, ג),שאדם המתפלל ערבית כבר בבין השמשות, יכול לספור ספירת העומר ללא ברכה ולהתנות כך: אם יזכור בלילה לספור ספירת העומר (ואז יוכל לספור בברכה), אז הספירה אותה ספר בבין השמשות לא נחשבת. אך אם יישכח לספור בלילה, הספירה כעת תחשב לו, וכך לא יווצר מצב שיישכח לגמרי לספור, ובלשונו בבית יוסף:
''כתב הרב דוד אבודרהם (עמ' רמב), כתוב במחזור ויטרי (חלק א עמ' 301) המתפלל עם הציבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. מימר אמר, אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין, ונמצא שלא בירכתי לבטלה, ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצווה.''
עולה מדברי השולחן ערוך שאפשר לעשות תנאי במצוות. דוגמא נוספת מובאת ברמ''א. הרמ''א (מו, ט) פסק, שאם אדם חושש שכאשר ימתין לקריאת שמע עם הציבור יעבור זמן הקריאה, מותר לו לקרוא קריאת שמע ולהתנות, אם הציבור יגיע בזמן לקרוא קריאת שמע, אז הקריאה איתה ייצא ידי חובה היא הקריאה עם הציבור, ואם לא, אז הקריאה הראשונה היא העיקרית.
ב. לעומת הפוסקים הנ''ל, המגן אברהם בעקבות הרא''ם חלק וסבר שאי אפשר לעשות תנאי במצוות. המגן אברהם הקשה, שהרי מצוות צריכות כוונה, ואיך ייתכן לקיים מצווה בלי כוונה גמורה לקיימה? לפי פוסקים אלו, בפשטות התנאי של האבני נזר לא יחול, כי אי אפשר להתנות שאם הלכה כדעה מסויימת אז מצת האפיקומן תהיה המצה הראשונה, ואם אין הלכה כמותה, המצה המרכזית תהיה השנייה (ועיין באגרות משה לקושיות נוספות).
חג שמח! קח לקרוא בשולחן החג, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...
[1] הסיבה שהאבני נזר, בחר לפרש שלדעת רבי אלעזר בן עזריה צריך שטעם המצה יישאר בחצות בלבד היא, שהגמרא בברכות מביאה שראב''ע למד שצריך לאכול את המצה עד חצות, מהפסוק 'ועברתי במצרים בלילה ההוא'. מקשה האבני נזר, והרי הקב''ה עבר בחצות ולא לפני, אם כן כיצד מותר לאכול לפני חצות? אלא צריך לומר, שטעם המצה צריך להישאר בחצות הלילה.
[2]מצאת טעות/נקודה לא ברורה? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל או לשים את הדף במקומך? מוזמן: tora2338@gmail.com