לפני כשבע וחצי שנים, חזרתי לגמרא. טוב, זה לא שבאמת עזבתיה, את אותה אהבת נעורים מופלאה וקמאית שלי, לימוד הגמרא. האהבה ההיא שהולכת איתי לאורך שנים, מימי חורפי הזכורים לטוב. אך בכל זאת, חזרתי אל הגמרא הייתה באופן שבו לא התנסיתי הרבה מאוד שנים. והחזרה הזאת התאפשרה בזכות הצטרפותי אל מחזור לימוד הדף היומי, יחד עם עוד רבבות רבות של יהודים מכל רחבי העולם.
אז כפרפרזה למאמר חכמים הידוע על הכתוב בשיר השירים: 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה– לַגַּן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְגַנַּי, לִגְנוּנִי שֶׁלִּי, לְמָקוֹם שֶׁהָיִיתִי בּוֹ מִתְּחִלָּה. גם אני באתי לגני אחותי כלה, לגנוני שלי. חזרתי אל גן השעשועים המופלא הזה של מכמני התלמוד, המקום שהייתי בו מתחילה. אותו גן שאין כמותו לקרוא בו את המשך הכתוב: 'אָרִיתִי מוֹרִי עִם־בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם־דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים'..
אך כאמור, בכל זאת, הפעם זה היה שונה. אחרי שנים ארוכות של לימוד עיוני מעמיק בסוגיות שבעיקרן הוא במסכתות הידועות בסדרי 'נשים ונזיקין', או בשמן היותר ידוע: 'המסכתות הישיבתיות'. מבלי לזלזל בחוויית הלימוד המיוחדת ההיא, שהיא כאמור, צרובה עמוק בנשמתי ובשרי, לראשונה מזה שנים רבות, נשאבתי לחוויית לימוד שבהגדרתה אינה לעומק, אלא דווקא לרוחב. פתאום אני בהכרח לא לומד על מנת להבין את הרעיונות האצורים בתלמוד, באופן שבו הורגלתי בו בשנות לימודיי בישיבה, אלא על מנת פשוט לחוות את הלב של התלמוד, באופן קרוב ובלתי אמצעי. לנוע בתנועה אינסופית, עיונית ואינטימית, בסוגיות מסוגיות רבות מספור. לעבור מעניין אחד למשנהו, במהירות האור ממש. עוד לא התחלת בכלל להבין מה באמת מתרחש בסוגיה שלפניך, מה פשרן של הדעות השונות, הדיאלוגים, המחלוקות והוויכוחים, אתה כבר צולל בסוגיה שלאחריה. וכך, כחוזר חלילה, יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. אין זמן לנשום, להכיל, לכלכל ולעבד.
אך דווקא בשל כך, חווית הלימוד הפכה להיות מן מעשה מדיטטבי שכזה. זמן מסוים ביום שבו אני מתפנה, טכנית ומנטאלית כאחד, ובו אני פותח את עצמי למסע. לתנועה הלוקחת אותי פנימה. מנחה אותי בנבכי שלל סוגיות ורעיונות, לוגיקה וצורת ניתוח ומחשבה, שפעמים רבות רחוקה מלהיות כזו שאני מתחבר אליהן באופן טבעי, ובמקרים מסוימים הן אף נראות לי רחוקות, שלא לומר מופרכות. אך בשעה המסוימת ההיא, אני קודש למסע האינטלקטואלי הכה יוצא דופן הזה. בדקות הללו, אני לוקח אויר ומרפה, ומקצה מקסימום ריכוז וכישרון חשיבתי, על מנת לדלות מהדף המוצע לפניי את המקסימום. להתוודע לקסם המסוים שאצור בכל דף ודף מאותם אלפי דפי גמרא. השאלה מה יביא אתו היום? הפכה להיות כמעט מילה נרדפת, לשאלה: מה יביא אתו הדף? כל יום כמו מקבל אופי וצביון מסוימים משלו. זהו היום של הסוגיה הזו, של הדמויות המסוימות הללו, של הדיאלוגים הכה ייחודים לעניין שמתבאר ביום זה בדף היומי.
כל זאת מתרחש אף בתוך תבניות של תקופות. פתאום חודשים שלמים כמו 'נצבעים' בגוון מסוים הייחודי להם. אני זוכר את לימודי במסכת כתובות, במשך חודשים זאת הייתה תקופה של 'חזקות', הכול כמו נסב סביב הסוגיה הזאת, בהקשריה הכה שונים ורחבים. זאת לעומת תקופות שלמות במסכת עירובין, בהם שברנו שיניים בכול מיני תרשימים ודימויים של מבוי מפולש, לחי וצורת הפתח. כך הזמן כמו קיבל ממד תורני חי ונושם. זה משהו שדומני שקשה מאוד לתאר ולתרגם למילים, אך למי שהתנסה בחוויה הנפלאה הזו, לבטח יודע אל נכונה על מה אני מדבר. איך זה מרגיש, נושם ומריח.
וזה לוקח אותי לתמצית הרעיון הנפלא הזה של 'הדף היומי'. המינוח הכה מדויק הזה, מייצג בעיניי את הסיפור כולו. החיבור בין אוצרות הרוח של התוכן, והטמעתם עמוק פנימה בתוך ממד הזמן. האופן שבו מצליח סדר הלימוד הרוטיני להפוך להיות חלק מובנה ואימננטי בהוויית הזמן של האיש הישראלי. זאת מטמורפוזה נפלאה ההופכת ומעלה את כל סדר הזמן היומיומי לממד קדוש ומשמעותי יותר. אל ספירה הנושקת לעולמות עצומים של תוכן. משהו שהולך הרחק אחור בזמן, חלק מרצף היסטורי אינסופי של העברת ידע וחשיבה תורנית, לצד חיבור רוחבי-עכשווי אל אלפים ורבבות רבים אחרים מסוף העולם ועד סופו, אשר כולם יחד כמו הוגים בעניינים אלו, ומצרפים גם הם את חווית קיומם הרוטינית לסדר הלימוד האינסופי הזה.
את העניין הזה של הטמעת הקדושה והעולם הרוחני בממד הריאלי של הזמן, ניתן גם לראות בעניינה של המסכת האחרונה בתלמוד בבלי: מסכת נידה, אשר ממנה נפרדו לומדי הדף היומי אך זה עתה. ומבלי להיכנס ביתר הרחבה לרעיון הזה, אך אצטט את אחד ממאמרי חכמים היותר ידועים בהקשר זה של מצוות הטהרה:
תַּנְּיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה - מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ, וְקָץ בָּהּ, אָמְרָה תּוֹרָה: תְּהֵא טְמֵאָה שְׂבֵעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעֲלָהּ כְּשֶׁעֵת כְּנִיסָתָהּ לַחֻפָּה.
אלמנט החידוש, זהו בשתי מילים האופן שבו רואה רבי מאיר את סודם של חיי הטהרה. האופן שבו חיי האישות הופכים להיות רוטיניים, קבועים ורפטטיביים, הם מתכון לניוון ותחושה של היעדר משמעות וחשיבות. בראייתו של רבי מאיר, אנו קצים במה שאנו רגילים. האדם יותר ממה שהוא מחפש משמעות, הוא מחפש חידוש. הוא חפץ במשהו שיאתגר ויסקרן אותו, כזה שהוא יצפה לו בדריכות. הוא חפץ להתחבר כל פעם מחדש אל אהבת הנעורים הקדומה ההיא שלו. להרגיש את האהוב והמוכר, כמו הוא פוגש אותו עכשיו לראשונה. כך מוטמע לו החידוש, עמוק בתוך תנועת הזמן השגרתית, והוא מעניק לו פשר ומשמעות.
זאת פשר תנועת הרצוא ושוב, ההתרחקות וההתקרבות לאין קץ, בין אישה לבעלה. אנחנו רוצים להתרחק, לשכוח, בשביל לחשוק ולחפוץ מחדש. בשביל להבין כמה זה משמעותי ויקר בעבורנו. ואם תרצו, זאת גם סוד יתרון השכחה שנעוץ בלימוד הדף היומי. אנחנו שוכחים כמעט ביום למחרת את מה שלמדנו היום וחוזר חלילה, אך דווקא זה מה שעושה את הלימוד בכל יום מחדש, למרתק, מסקרן ומסעיר. ההבנה שהלימוד הוא לא בהכרח נועד להטמיע משהו בזיכרונך לאורך זמן, אלא דווקא פשוט להעצים ולהעשיר את שגרת יומך, את הרוטינה החולית של חיי היום יום, לצרף את תנועת הזמן לתנועה שהיא גבוה מעל גבוה, עצומה רחבה ועמוקה שבעתיים מכל מה שבאמת תוכל להכיל ולספוג בימי חייך.
וכמה יפה נדרשת סיומה של מסכת נידה, וסיומו של התלמוד הבבלי כולו, לאור המתבאר:
תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג, ו) הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ אֶל תִּקְרִי הֲלִיכוֹת אֶלָּא הֲלָכוֹת:
הדגש במאמר הידוע הזה, הוא ב'שּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם'. לא די לשנות הלכות, אלא יש לעשות באופן של בכל יום. כחלק מן התנועה הקיומית הרוטינית בדייקא. האופן שבו ההֲלִיכוֹת, היינו ההליכה הטבעית היומיומית, מצטרפת ומשודרגת לכלל הֲלָכוֹת. ולא בכדי זהו שמו של קורפוס החוקים היהודי השלם: 'הלכה'. וכך בזכות ההטמעה הקיומית הזו עמוק בתוך רצף הזמן, זוכה האדם לשדרג את קיומו, מיחסי ונפסד, לכלל קיום אלמותי, חקוק בנצח של תורת ישראל והעם היהודי. ובל' של רבי מאיר: מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא!
וכמנהג ישראל עתיק היומין, לחבר את הראשית באחרית וחוזר חלילה, וכך כמו לקשור את התורה בשרשרת אינסופית של תוכן ומחשבה, נראה כי עפ"י המתבאר ניתן אף להאיר באור יקרות, את פשר הפתיחה של מסכת ברכות, הראשונה בתלמוד, זו שבקרוב מאוד ניגש להגות בה, במחזור היד' של הדף היומי:
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שֵׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה; דִּבְרִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָּנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא: כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת — מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר..
במשנה זו אנו נחשפים לאופן שבו בראייה ההלכתית, על ההכרה האמונית הגדולה האצורה במצוות קריאת שמע, עליה להיות מוטמעת עמוק בתוך סדר הזמן של האדם. בתנועת קיומו היותר טבעית ורוטינית. או בל' התורה: בְּשַׁכֶּבְךָ וּבְקוּמְךָ. וכפי שדרשו חכמים:' דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תּוֹרָה: זְמַן שְׁכִיבָה וּזְמַן קִימָה'. היינו, הרעיון הוא שבזמנים הנושקים לפעולות הקיומיות היותר טריוויאליות של השכיבה והקימה, דווקא שם יצרף האדם ויטמיע את הכרתו האמונית. כך הופכת ההכרה מלהיות תקועה במקום תיאולוגי מופשט ורחוק, למקום שהוא מובנה וחקוק בתנועת האדם הטבעית וסדר יומו היותר שגרתי. וזהו החידוש הגדול שנוסך האדם בשגרת קיומו. ההכרה של 'הַמְּחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית'!
וכמה יפה לדרוש לאור כך מאמר חכמים במדרש אודות חשיבותה של קריאת שמע – שחרית וערבית, בשכבך ובקומך:
'אָמַר ר' מני: לֹא תְּהֵא קְרִיאַת שְׁמַע קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רמ"ח תֵּבוֹת כְּמִנְיָן אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם, וּמֵהֶם בָּרוּךְ שָׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעֹלָם וָעֶד. אָמַר הקב"ה: אִם תִּשְׁמֹר אֶת שֶׁלִּי לִקְרוֹתָהּ כְּתִקּוּנָהּ, אֲנִי אֶשְׁמֹר אֶת שֶׁלְּךָ.
אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הקב"ה: שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן (תהילים י"ז ח'), הֵשִׁיבוּ הקב"ה: שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה (משלי ד' ד'). כָּךְ אָמַר הקב"ה לְיִשְׂרָאֵל: שִׁמְּרוּ מִצְווֹת קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וַאֲנִי אֶשְׁמֹר אֶתְכֶם. ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ'..
קריאת שמע 'כְּתִקּוּנָהּ', היינו בזמן הראוי לה 'בשכבך ובקומך', וכל' המדרש שם בהמשכו: 'שִׁמְּרוּ מִצְווֹת קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית', ענינה כמו מוסר האדם את שגרת קיומו הטבעית, לממד הכרתי גבוה ומשמעותי יותר. וכך שגרת הקיום כמו מאומצת על ידי הממד הגבוה והופכים להיות משמעותיים ושמורים שבעתיים. וע"ד השונה הלכות בכל יום האמור בסיומה של מס' נידה, כך זוכה האדם לראות עולמו בחייו ולחיי נצח כבר בחייו הרוטיניים והנפסדים.
ולסיום, מחשבה נמרצה הייתה לי, באופן שבו עניין זה שעל הגילוי האלוהי להיות חקוק בזמן ומוטמע בו, הוא למעשה זה המתבאר הן בפתיחה של תורה שבעל פה, היינו במשנה הראשונה של מס' ברכות, כפי המתבאר. אך באותה מידה בדיוק, אף בפתיחה הידועה של התורה שבכתב. בכתוב הראשון בספר בראשית: 'בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ'. ובמאמר הידוע במשנה באבות נאמר: 'בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם'. ועל כך הוסיפה ודרשה הגמ' במס' ר"ה:
'ר' יוֹחָנָן אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מֵאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם. הַיָּ' נִנְהוּ – "וְיֹאמַר", "וְיֹאמַר" דִּבְרֵאשִׁית ט' הֱווּ? "בְּרֵאשִׁית" נָמִי מַאֲמָר הוּא, דִּכְתִיב (תהילים לג, ו) "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ"'
ומכאן למדנו, כי המאמר הראשון הנעוץ במילת בראשית, הוא בכך שהגילוי האלוהי הראשון בעולם הוא בעצם הופעתו בזמן, או אם נרצה, בריאת הזמן. המאמר האלוהי לא מתחולל בחלל ריק, הוא ניצוק אימננטית עמוק בתנועת הזמן, כשבריאת הזמן היא הגילוי הראשון בעצמו. וזאת גם הסיבה שהתורה פותחת באות בי"ת', שעניינה ריבוי ותנועה, לעומת האות אל"ף, שעניינו אחדות מופשטת המנותקת מן הריבוי והתנועה האינסופית. ובאופן אחר, האות ב', מייצגת את הקיום עצמו שעניינו דואליות מובנית (זאת גם עניינו של 'בשכבך ובקומך' האמור, אופיו הדואלי של הקיום האנושי), לעומת האות א' שנעדרת כל יסוד דואלי.
ובצאתי מן הקודש, אפרוס כפיי בתפילה המופלאה ביציאה מן בית המדרש, תפילה הנושאת בחובה את תמצית כל המתבאר במאמר זה:
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים. אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים. אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת. אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ..
ויהי רעווא מן שמיא, שנזכה להתחיל מחדש את סדר הלימוד, בלב חדש ורוח חדשה, ושלעולם לא נאבד את חדוות הלימוד והיצירה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, מעתה ועד עולם. אמן!