כאשר אנחנו רואים את הנזקקים עומדים בתור לבית התמחוי, או לפתחי העמותות, כדי לקבל ארזי המזון שהוכנו על ידי המתנדבים, נצבט לנו הלב. כיצד הפך מצעד העוני לאיבוד כל כבוד אנושי ובסיסי? האם כדי לקבל ארגז מזון כולם צריכים לדעת על כך? כל שכן כאשר ישנו גם לעתים סיקור תקשורתי סביב התורמים ופעילות העמותה, והנזקקים נאלצים להצטלם ולהודות אל מול המצלמה.
להיות עני זו לא גזירת גורל או דרך חיים. זו צרה, זו מצוקה, שצריך להירתם לעזור לה במה שאפשר. אדם שלא יכול לפרנס ולכלכל את משפחתו, תהא הסיבה אשר תהא, צריך ויכול לשמור על כבודו ופרטיותו. לא כל אחד צריך לדעת על כך.
לא סתם שיבח הרמב"ם במעלות נתינת הצדקה בסתר וכתב בהלכות מתנות עניים כי "גדולי החכמים היו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים, וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא...גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם ומפשילים אחוריהם, ובאים העניים ונוטלים – כדי שלא יהיה להם בושה".
ישנן עמותות רבות שפועלות לארגון ארגזי מזון מלאים בכל טוב עבור משפחות נזקקות. אולם לא כולן מקפידות על הבאת המזון לפתחי הבתים ושמירת כבוד הנזקק. נכון, יש לדאוג לעוד מתנדבים, מערך רכבים שיכולים לעבור בין הבתים, להגיע לכל דלת ודלת, ובצנעה ובחשאי, אבל היתרון בכך הוא עצום ומשמעותי.
מצוות צדקה חשובה מאין כמותה, הבה נביא אותה בלב שלם, בשמחה רבה, ובלי לפגוע אפילו במעט, ובלי לבייש אפילו קצת, ובלי לצער ח"ו אף נזקק שעולמו חרב עליו.
לתרומות בסתר ניתן לחייג 5151*